שביתת מבקשי המקלט בגינת לוינסקי היא אירוע חדש על סדר היום, שמעלה מספר שאלות: הראשונה, כיצד יכולים תושבים חסרי מעמד לשבות נגד הארץ שמסרבת להעניק להם מעמד? השנייה, מה משמעותה של שביתת עבודה בקרב מסורבי אשרת עבודה? השלישית, באיזו זכות מוחים בני אדם נגד מדינה שהם אינם חלק ממנה, ואשר עצם שהותם בה היא מעין פריבילגיה, מבחינתה? הדבר המעניין הוא, שלמרות כל השאלות הללו, המחאה מובנת לכול שוחר זכויות אדם באשר הוא. היא מעלה את הדרישה של בני אדם מחוסרי אזרחות לחיים ראויים במסגרת מדינות ריבוניות, שמחוקקיהן מעדיפים לגזור עליהם כליאה ומוות. 

בעיית הפליטים יוצרת מצב חדש במרחב הבין לאומי. היא מציבה על הגבולות מיליוני בני אדם ללא אזרחות וללא הגנה, המבקשים חיים במדינות בהן החוק אינו פונה באופן מוצהר כנגד אזרחיו. הבעיה לא נוצרת במסגרות החוק של המדינות הריבוניות, אלא במרחב המוסרי שלהן: בברירה שהיא מעמידה בפניהן – בין האפשרות לשינוי עמוק ורחב בתפיסת הריבונות והתרבות, ובין אבדן צלם האנוש של אזרחים ומחוקקים כאחד. בעצם בקשת החיים שלהם והתקווה לעתיד אפשרי מניעים הפליטים את המערכת הבין לאומית בתנועה שאי אפשר להסיג אותה לאחור: הניסיון לשמר את התפיסות וההגדרות המוכרות של תרבות ולאום על-ידי סילוקם לא יביא לחזרה אל הידוע והמוכר, אלא להתדרדרות במדרון מוסרי, אל מעמקים שבהם לא ניתן לשמר שום תרבות, משום שצלם האנוש לא נשמר שם.

מהו אובדן צלם אנוש? השאלה סבוכה, ופשוט יותר לדבר על חוק שכל אדם המעוניין לשמר את צלם האנוש שלו, חייב להתנגד לו – זה שדגל שחור מתנוסס מעליו, והוא, לרוב, נחקק נגד שחורים (או שחורים יותר). הדוגמה הבולטת ביותר בתרבות המערבית היא, כמובן, זו של גרמניה הנאצית. המוטיב שהופך את חוקי הגזע שנחקקו בה לחוקים שמן הראוי להתנגד להם הוא יסוד מבני. הם היו מובנים כהוראות לפגיעה מכוונת באחרים: "אני מצווה שאתה תאבד את זכויותיך, בגלל צבעך", "אני מצווה שאתה תיאסר בגלל דתך", "אני מצווה שאתה תמות בגלל זהותך האתנית או המינית", "אני מצווה שאני אקח ממך את רכושך". מבנה החוק לא מאפשר לו לתפקד כמסדיר יחסים בין בני אדם לטובתם ההדדית, אלא מחייב אותו לתפקד כמכשיר לסילוק בני אדם מהמרחב הציבורי על רקע אתני/גזעי/דתי (ההמתה ההמונית בגרמניה הנאצית החלה כשלא היה יותר לאן לסלק את אלו שנמצאו ראויים לסילוק.)

כאשר כולם ממלאים אחר החוק ללא יוצא מהכלל, כי חוק הוא חוק – בעל הזהות שהוגדרה כראויה לסילוק מאבד את אשר לו ו/או מת, ובעל הזהות שהוגדרה כראויה להגנה – חי. הוצאתו של החוק אל הפועל הוא אחד המעשים הקרובים לרצח. לכן האדם המעוניין לשמור על צלם אנוש צריך להתנגד לחוק שכזה. בניסוח אחר, "צלם האנוש" כולל מרכיב הכרחי של התנגדות לחוקים במבנה זה. התבטאותו של ראש הממשלה ש"החוק שווה לכולם" היא מסוכנת ביותר, משום שהוא התייחס לחוק בעל מבנה דומה לחוקים שנחקקו בגרמניה הנאצית: מטרתו לסלק ולכלוא את האחר, כי הוא אחר (ושחור).

הפליטים יוצרים מצב חדש, שכן הם מגיעים אל מדינות הלאום מבחוץ, וקל מאוד לחוקק נגדם חוקים בעלי מבנה מן הסוג הנ"ל. הם אפילו מושכים אש בכיוון זה: הם יותר עניים, יותר מעונים ויותר שחורים מפליטים אירופאים שהסתובבו באירופה לאחר תבוסת הנאצים. כך, או כך, ולמרות שהם מגיעים מבחוץ, הברירה בין קבלתם והכלתם ובין אובדן צלם האנוש היא הברירה שעומדת בפני אזרחי מדינות הלאום, כולל ישראל. מצבם הוא תוצר של ניצול היבשת האפריקנית בידי המערב, והמערב אחראי ישירות לגורלם. מדינת ישראל אפילו משתפת פעולה עם נשיא אריתריאה, שאת אזרחיו היא מפקירה למאסר ולמוות (החוזרים מעונים ונרצחים), וכפי הנראה מקבלת טובין ממנו על חטאה זה.

התבטאותו של ראש הממשלה צריכה להיות מובנת על הרקע הזה: היא מהווה הסלמה באכזריות המובנית לחוקי המדינה. היא עצמה דגל שחור שראוי שיסמן לכל אזרח שנחצו גבולות המוסר האחרונים במדינתו.

מי ששותף לחוקים במבנה הנ"ל או תומך בהם, אינו חש עצמו, בדרך-כלל, כאדם שאיבד משהו מאנושיותו. ההכחשה מתבצעת בסיוע מלל רב שנועד להצדיק את החקיקה והתמיכה בה,  ו/או באיסור הדיבור על מה שהוכחש. המלל יעסוק בדחיפות ההיסטורית המוטלת על בני הגזע הראוי לשמר את התרבות, ובהעמקת הדה-לגיטימציה של הגזע הראוי לסילוק. האיסור על הדיבור ימצא ביטוי בדמותה של הוצאה אל מחוץ לחוק של גופים ועמותות שמטרתם להסיר את מנגנוני ההכחשה, ואשר קוראים להתנגדות אזרחית, כמו גם בהוצאת תכנים ממערכות החינוך. שתיקתו של שר החינוך בנוגע לשאלתם של 600 מורים "האם הפליטים הם אחר שהוא אני?" ראויה להתפרש על רקע מבנה החוקים כנגדם. האמונה שהציות לחוק באשר הוא הוא מעשה מוסרי היא, בין היתר, סימפטום של הכחשת אובדן צלם האנוש.

הטענה שמדינת ישראל אינה יכולה לקלוט עשרות אלפי פליטים היא סוג של מלל שבא לכסות על אובדן צלם אנוש, ועל התשוקה לשלוח שחורים אל מותם. ההיסטוריה היהודית מלמדת שטיעון זה הושמע בידי מדינות שיהודים התדפקו על גבולותיהן בזמן המשטר הנאצי. הגינוי המוסרי מצד יהודים כיום לא נוצר על רקע הטענה שמדינות אלו כן יכלו לקלוט, אלא על רקע הטענה ששאלת היכולת אינה רלוונטית. היה עליהן לקלוט את הנרדפים, משום שהם ביקשו מקלט, ולהשתנות בהתאם. כך גם מצבה של ישראל כיום ביחס לפליטים שמגיעים אליה.

שביתת הפליטים שונה משביתות עובדים רגילות, משום שהיא איננה ביטוי להפרת חוזה חברתי, שכביכול נחתם בין המדינה לאזרחיה. היא ביטוי להפרת היחסים המוסריים בין מדינות לבני אדם, מצד אלו שנשללות מהם זכויות האדם, ומוטלת עליהם הבחירה בין חיים מאחורי חומות הכלא לזמן לא מוגבל, התגוללות ברחובות ככלבים עזובים או מוות בעינויים בארצות מוצאם. היא "דגל שחור"' המתנוסס כיום מעל מדינת ישראל, שריה וחברי הכנסת שלה. מי שמעוניין לשמר את צלם האנוש שלו, חייב לתמוך בה.

ד"ר רימון אור היא מרצה לפילוסופיה ואתיקה, רב תרבותיות ומחשבה ביקורתית במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה