דומה שגם לו חיפשה הפילהרמונית בזכוכית מגדלת לא יכלה למצוא מנחה יותר ראוי מהשדרן דודו ויצטום לסדרת  אינטרמצו. בחוש הומור, בקלילות ובחן עטף את שפע הידע שהרעיף על הקהל בדקות הספורות שבהן נתן מבוא לנגינת התזמורת. הפילהרמונית אירחה בסוף השבוע שעבר בתיאטרון ירושלים את הצ'לן מישה מאיסקי ואת המנצח עומר ולבר בסדרת אינטרמצו. תוך מספר רגעים הצליח המנחה ויצטום להכניס את הקהל לארמון בסגנון הרוקוקו בלונדון אליו העפיל מוצרט הצעיר.

הסימפוניה מס' 1 (במי במול מז'ור, ק' 16) היא הפעם הראשונה שמוצרט הלחין יצירה להרכב כלי כה גדול. אלא שמשמעות סימפוניה בתקופתם של מוצרט והיידן אינה כמו בעידן הרומנטי: במאה ה-18 הולחנו 22,000 סימפוניות שהקהל התייחס אליהן כמו לבידור של טלנובלות כיום – כשבכל "פרק" יש שטַאנְץ קבוע פלוס טיפ-טיפונת חידוש. הן נקראו "אוברטורות". אלא שלא מוצרט ולא היידן לא היו מסוגלים להלחין "שטאנץ" – וכך יכול היה הקהל להתענג על ביצוע קליל ורענן, שניחן בקצביות מדויקת ובעיצוב ניגודים דינאמיים מופתי של המנצח הצעיר עומר ולבר.

ולבר, ילד הפלא (33), שהחל לנגן כבר בגיל חמש על כינור פסנתר ואקורדיון, מכהן כיום כמנצח הבית של תזמורת סימפונט רעננה וכמנהלו האומנותי של היכל האמנויות ע"ש המלכה סופיה בוולנסיה. את דרכו פילס כעוזרו של ברנבוים באופרה הברלינאית וב"לה סקאלה". ולבר הפליא לשמור על שליטה מלאה בתזמורת וליצור אווירה של קלילות אוורירית "קצפתית" וינאית. גם את סימפוניית "דרדור התופים" של היידן (אופ' 103) הכתובה אף היא באותו סולם – במי במול מז'ור – אפיינה קלילות וינאית ריקודית. אלא שהיא נפתחה בעומק מדובב בצ'לי ובכלי הנשיפה הכהים, וקיבלה תפנית דרמטית עם דרדור התופים הפתאומי.

הפן הקונדסי והחדווה ההיידנית  ובעיקר שפע  הקידות של גינוני המינואט הווינאי המזמין את הקרואים לנשף בארמון, עמדו בניגוד למתח שבנה המנצח בפרק האיטי. כל כלי הנשיפה – החליל, הקלרינט והבסון – ניגנו בברק, כשהמנצח מקפיד על ניגודים בדינאמיקה ועל האטות שתרמו להבלטת הסיומת שנוגנה כ"אש להבה" עם אקצ'לרנדו (האצה שבאה בד בבד עם עלייה  בעצמה). התזמורת נענתה לשרביטו של המנצח באהבה.

הרחק מאולם הנשפים של ימי לונדון העליזים בעולם קודר ובערבות השלג של הטייגה הרוסית האינסופית בערירותה, ניגן הצ'לן המופלא מישה מאיסקי בתוגה נוקבת ובצליל המרעיד את נימי הנשמה, את האריה הטראגית של לנסקי מתוך האופרה "יבגניי אונייגין". לנסקי המחכה ליריבו שהורג אותו לבסוף בדו-קרב, מתוודה על אהבתו לאולגה – באותה ליריות ובאותה נעימה שבה מלחין צ'ייקובסקי את ערגתה של טטיאנה במכתב האהבה ה"אסור" ליבגניי אונייגין. התזמורת מבכה את מר גורלו ברקע. דומה שרק "בעל תפילה"  כמישה מאיסקי  – הצ'לן היחיד שלמד  אצל רוסטרופוביץ' ופיאטגורסקי – יכול היה להפיק מהצ'לו צליל כה מדובב ומצמרר. בקשת רחבה ובוויבראטו עשיר ריחף על המיתרים כשהוא מבליט באקצ'לרנדו את התרגשותו של לנסקי. התזמורת ובעיקר כלי הנשיפה ענו לו בליריות ובברק.

מוזיקאים בודדים יכולים להעניק משמעות מרתקת ליצירה כה "פרוֹגְרַמַטִית" כמו האדג'יו ו-ווריאציות מפרי עטו של המלחין האיטלקי בן ראשית המאה שלנו אוטורינו רספיגי, בן זמנו של מוסוליני וטוסקניני, שכמעט צלל לתהום הנשייה לולי גאל אותו טוסקניני משכחה.  בביצוע עוצר נשימה אף צליל לא היה מקרי. הכול היה מלא רטט ורגש סוחפים. הניגודים בין כלי הנשיפה – החליל, הפיקולו, האבוב ובעיקר הפריטה המעודנת של הנבל לבין עומק הצליל של הצ'לו – היו מופלאים. בנגינתו של מאיסקי הפכה יצירתו של רספיגי למרגשת. היה זה מפגש עם אמן, שנגינתו ממריאה למשכן המוזות וסוחפת בעומק הצליל שלה את הקהל.