אישה מינית אינה אישה רעה ואמהוּת אינה אנרגיה נעלה יותר מנשיות יצרית, טוענת אירי ישראלי-רושין, מורה רוחנית ותיקה. כשנשים מרשות לעצמן "להשתגע", להיות משוחררות, לבטא תשוקות ובכך להתחבר לחלקים הנשיים המוכחשים שבתוכן - מתחילה החלמה, גופנית ונפשית
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מאמר זה עוסק בתופעה אשר נהוג לאורך אלפי שנות דור לגנותה, ובמיוחד כשמדובר בבנות העם שלנו, הנדרשות לצניעות ולמוסריות גבוהה – תופעת "נערת הפרא". יותר מכך יעסוק המאמר בתופעות הלוואי הקשות, הנובעות מכליאתה של נערת הפרא והפיכתה לאם לתפארת.
"רות בשדה בעז", ציור מאת Julius Schnorr von Carolsfeld משנת 1828
בתנ"ך מתוארים שלושה מקרים קיצוניים של "נערות פרא". צעירות חסרות רסן, כביכול, שעשו צעדים מיניים אקטיביים מוטרפים. למרבית הפלא, הנשים הללו אינן מגונות בתנ"ך, אלא להיפך. מתברר שדווקא הן הביאו לעולם את שושלת המלוכה המפוארת. לולא היותן נועזות ופורקות עול לא היה קם בישראל מלך כדוד ולא היה נולד בנו – שלמה, החכם באדם.
בנות לוט
הראשונות היו בנות לוט – שתי אחיות, החיות עם אביהן במערה מבודדת. הן משתוקקות לילדים ובעקבות כך משקות את אביהן לשוכרה, שוכבות איתו והרות לו – פעולה מינית מתוכננת, יזומה, נוגדת כל טאבו ומוסר. נשים אונסות גבר אסור בחשכת הליל. אך מתברר שמפעולתן זו יצאו שני עמים – שהאחד מהם הוליד מתוכו את הסבתא רבא של דוד, הלא היא רות.
על פי התנ"ך, העם המואבי הוא תולדה של מעשה נשי-מיני-קיצוני-אסור בתכלית האיסור. רות, היא בת העם הזה, והדבר מוזכר ומודגש. אין איש המנסה להכחיש או לטאטא מתחת לשטיח את העובדות, נהפוך הוא, רות שוב ושוב מוזכרת כרות המואבייה. בתחילת הסיפור מתואר סיפורה של המשפחה הישראלית שעברה למואב בעקבות רעב, האב מת והאם נותרה עם שני בניה: "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת–שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת"; מודגש שרות הייתה מואבייה, ולא אישה מבנות עם אחר, שרק התגוררה במואב. אך בפרק השני של המגילה נאמר: "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי…".
לוט ובנותיו, ציור שמן על בד מעשה ידי גוסטב קורבה משנת 1844
אף כי הסיפור כבר באמצעו וכולם יודעים שרות נולדה במואב וחיה במואב, ועזבה את מואב כדי ללכת עם חמותה, בכל זאת נאמר "רות המואבייה" – כלומר, הסופר דואג שנזכור את מוצאה המפוקפק של הסבתא רבא לאורך הסיפור. ובפרק האחרון אומר בועז: "וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה". כך שאנו הקוראים, יודעים, שגם בועז עצמו יודע את מוצאה. אין כאן כל החבאה. להיפך.
תמר ויהודה
גם הסבא רבא של דוד המלך הוא תוצאה של מעשה פרוע של צעירה פראית, שאינה נופלת בנועזותה מבנות לוט. אלא שהמעשה המיני הנועז שלוח הרסן שלה, נעשה לאור היום. היא התחפשה לזונה פיתתה ושכבה עם אבי בעליה המתים ער ואונן – וזאת, למרות שידעה כי מעשה זה דינו מוות. ממשגל רמייה זה היא ילדה זוג תאומים שאחד מהם הוא פרץ, אשר מזרעו נולד בהמשך בועז, הסבא רבא של דוד. ושוב, גם מעשה זה אינו מוחבא ואינו מגונה, להיפך, הוא נחשב לסמל להצלחה. כסמל לבית טוב: שהרי במגילת רות נאמר כברכה לבועז: "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה".
רות המואבייה
ואחרונה חביבה היא רות עצמה, המואבייה הענייה – שבעצת נעמי חמותה, פיתתה בגורן את בועז, הגבר העשיר והנחשק, והביאה לכך שהוא נשאה לאישה, ומבנם עובד, נולד ישי שבנו הוא דוד המלך.
מלכות בית דוד נחשבת לשיא מפואר בתולדות העם שלנו. ובכל זאת, מכל זווית ממנה נתבונן במקורותיה, נגלה כי שורשיה נעוצים בתרגילים נשיים יזומים, המוגדרים כחטאים. או שאולי אין זה כך? אולי התנ"ך קם לומר דברים אחרים ממה שחונכנו לחשוב? אולי הוא אינו כה צדקני כפי שלמדנו? אולי התנ"ך מבקש דווקא להוציאנו מאותה צדקנות ביקורתית?
רות דבקה בנעמי בעוד עורפה הולכת, ציור מאת ויליאם בלייק
האם התנ"ך מדבר על צעירות קלות דעת שאינן מבינות מה שהן עושות – לא. כי מי שגרמה לזיווג המיני בין בועז לרות הייתה נעמי. אישה בוגרת בגיל סבתא, שנתנה הוראות מדויקות לרות כיצד לכבוש את ליבו וגופו של בועז: "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ". גם רות עצמה לא הייתה ילדונת, היא אלמנה; כך גם תמר וכך גם בנות לוט – שבעליהן נכחדו בסדום. כלומר אין אנו עוסקים כאן בנשים צעירות שאבדו את ראשן – אלא שיש כאן חשיפה של מגמה נשית בוגרת. פריקת עול מתוכננת של נשים בשלות, שהתנ"ך מעלה אותה על נס. ובזה מאמרי עוסק.
על פניו נראה שהכול מותר
אנו חיים בתקופה שעל פניו נראה שהכול מותר. קיום יחסי מין בתקופת הנעורים הפך להיות לסטנדרט. ואל יחשוב הקורא שלפני המאה העשרים ואחת זה לא היה נפוץ, אלא שאז זה נעשה במחשכים. היום זה ידוע, חשוף, יומיומי ומקובל, בעוד שפעם זה היה גנוב, מוסתר, סודי. אמהות בנות ימינו מלוות את בנותיהן בקניית חפיסת הגלולות הראשונה, ומלוות אותן רגשית בדרכן להשתחררות מן מהבתולים. ומי שאינה נעזרת באימה, מדברת על הדברים עם חברותיה. אלא מאי – העובדה שהמין בגיל הנעורים הוא יומיומי ומדובר, מתברר, לא הופכת את האישה הצעירה לאישה חופשיה באמת. כי ראה זה פלא, כשהיא נישאת ויולדת היא מרגישה כלפי ימי נעוריה בושה, אשמה, ביקורת עצמית וכעסים. אין בה סליחה לעצמה על היותה נערה פרועה.
במפגשי עם אמהות צעירות מצאתי, שרבות מהן שולחות את עצמן לאימהות טוטאלית כתשובת נגד לאותה תקופה. מבלי שהן מודעות למניעיהן הן מנצלות את האימהות כדי לנקות את עברן דרך התמסרות אימהית חסרת גבולות. אך העבר אינו נשכח, והנערה הפראית, הכלואה בתוך האם האידיאלית, מכה על קירות כלאה וזועקת את רצונה לחופש. פעמים המעבר כה קשה, והמלחמה הפנימית כה עזה, עד שהאימהוּת אינה מצליחה לצאת לפועל, והאם הצעירה אינה מסוגלת להתחבר לתינוקה.
קונפליקט בין האישה האימהית לאישה הפראית שבתוכנו
הקונפליקט שבין האישה האימהית (הטהורה כביכול, והצדקנית בפועל), לבין האישה הפראית שבתוכנו הוא בן אלפי שנים. ואולי את זה מבקש התנ"ך לנפץ, וגם מאמרי זה. אישה מינית אינה אישה רעה. צעירה בעלת תאווה גדולה אינה אדם שלילי. אימהוּת אינה אנרגיה נעלה יותר מנשיות יצרית. נשיות מינית אינה נחותה ואין סיבה להחביאה ולהתבייש בה.
XXXXX
טריילר מתוך הסרט "נערת הג'ונגל" (2012)
כאישה בוגרת חשבתי לתומי כי הדור החדש של האימהות אינו סובל מן התופעה הקשה המתוארת כאן, אך לצערי העמוק התבדיתי. לאחרונה, פגשתי אימהות צעירות רבות והן נושאת בתוכן את הקונפליקט הקשה עוד ביתר שאת. לדבריהן, נעוריהן היו פרועים מכל היבט אפשרי. הם היו מלווים בסמים ואלכוהול, ובהתנהגויות מיניות שקשה להן שלא לבקרן כשהן מתבגרות מעט.
פעמים רבות מי שילדותה נחווית אצלה כילדות של בדידות ומצוקה, מוצאת את תקופת הנעורים כתקופה מבורכת – סוף סוף היא נאהבת. סוף סוף היא נראית. היא נחשקת. הנה זקוקים לה ומתייחסים אליה. היא מרגישה את כוחה ואת החופש שלה לבחור לעשות דברים קיצוניים ומרגשים. הנעורים נחווים כגילוי של מרחב חדש ומבטיח. לבסוף הצעירה המתנסה בכול בוחרת להקים את ביתה עם בן זוגה והיא מנסה בכול כוחה לעצור את דהרת סוסיה שלוחי הרסן.
האם האידיאלית
בבוא שלב האמהות קם בתוכה קיר אותו היא לא הכירה קודם. בתוכה היא מתחשבנת עם עצמה ועם הוריה. היא מנסה לתת לילדיה את האם האידיאלית, שהיא עצמה לא זכתה לה. היא רוצה להיות הורה טוב שנותן לילדיו בית טוב. אך היא מגייסת את כוחותיה מן הלא כלום שבתוכה – שהרי בית כלבבה לא היה לה, והיא ממציאה אותו מתהום תשוקתה לאהבה. היא שואבת את כוחותיה מן ההתנגדות לנערה הפראית, אותה היא מכפישה, כולאת ומדכאה בתוכה. היא מבקרת אותה, כועסת עליה, ומצמצמת את קיומה. מתוך רודנותה כלפי פראיותה, היא הופכת להיות אימא יעילה ומאורגנת, אימא שמתקתקת את ביתה ואת זוגיותה. אימא יבשושית נטולת חיים ששכחה את טעם האהבה.
איך נחזיר לנו, הנשים, את האמון בילדת הפרא שבתוכנו? מה יאפשר לה חופש? ביטוי? שמחה? איך נצליח להיות אמהות שמחות ויצירתיות, לצד היותנו נשים שמתענגות על מיניותן? אחרי חיפוש ארוך וחקר מעמיק מצאתי שהדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי קרבה רגשית/יצירתית לנשים אחרות המאפשרות את הביטוי היצרי/רגשי שלנו.
האנרגיות הנשיות השונות שבתוכנו
המלחמה שבתוכנו מתנהלת בין האנרגיות הנשיות השונות שבתוכנו, לכן הדרך לעשות שלום בין האנרגיות הללו היא להימצא בחברה נשית המתירה ומקבלת באהבה החצנה של חלקים נשיים חבויים. מתברר שאותה נערה מוטרפת, החיה נדכאת בתוכנו, זקוקה לתנועה, למגע, לביטוי קולה ומחשבותיה, להחצנת שמחתה ועיצבונה, חלומותיה ושיגעונה, לחופשיות גופה ופרץ נעוריה, יותר מאשר היא זקוקה למין מזדמן או גנוב. חווית החופש האמיתי עבור ילדת הפרא שבתוכנו אינה הבריחה ממטלות היומיום, מחדגוניות הנישואים, ומחוסר רגישותו של הגבר שלהן, כפי שנשים רבות מדמות, אלא החופש עבורה הוא הרשות לבטא את גווניה החזקים על כל ססגוניותם, ולא רק בדמיונה ובחלומותיה התשוקתיים, אלא, אל מול עיניים חיצוניות אוהבות.
כשאנו הנשים מרשות לעצמנו "להשתגע" – לבכות ולצחוק, לרקוד ולקפץ, להוציא קולות ולשחק דמויות, לחלום בפרהסיה חלומות, להשתוקק בפרהסיה תשוקות, להיות רעות ומטופשות, אכפתיות ונבונות, רדודות וגאוניות אל מול עיניים נשיות אוהבות, מתגלה בתוכנו הסליחה לחלקינו הנשיים המוכחשים, ואנו מתחילות להבריא גופנית ונפשית.
הניסיון המתמיד להכחיד את הנערה הפראית שבתוכנו מוביל לתופעות קשות הרבה יותר מתסכולים, ומתחושת שיממון ואובדן שמחת החיים. המאמץ האנרגטי האדיר, שאינו מורגש כמאמץ – כי הוא חבוי בלא מודע – לכלוא את נערת הפרא, מייצר מחלות באברים הנשיים, בבלוטות הגרון, בעור, בשרירים וכמובן באכילת יתר.
ואם נשוב לסיפור התנכ"י – הרי שמה שהוא אומר לנו הנשים הוא – את רוצה להקים לך בית מלכות – תני כבוד ואהבה לנערה שבתוכך.