עיתונאים מאוגדים זה כוח, ומו"לים עם כוח לא מוכנים לקבל כוח אינטליגנטי שיעמוד מולם. ועל כל ניסיון של עובדים עיתונאיים, בכל כלי התקשורת, להתאגד – הגיעה תגובה מהירה ואלימה. את המעטים שהיה להם חשוב פיתו המו"לים בחוזים אישיים נדיבים – את השאר פשוט לא ספרו. כי למו"לים, אפילו יותר מהטייקונים והפוליטיקאים, נוח שהעיתונאים שלהם יהיו עניים ומפוחדים

מאת טובי פולק

קבוצה של עיתונאים, חברי מערכת ynet, ניסתה לגייס כמה מחבריהם למערכת שיצטרפו לארגון העיתונאים חדש. ממש במקרה, מיד לאחר שהדבר נודע במסדרונות המערכת, קיבלו חברי אותה קבוצת עיתונאים, מכתבי זימון לשימוע, לקראת פיטורים. צירוף מקרים, כמובן. הכל בגלל מצוקת המו"ל והצורך הדחוף בקיצוץ בהוצאות.

דווקא בימים שבהם מושבת המשק בנושא שהכותרת שלו היא "מצוקת עובדי הקבלן", יוצא החוצה סיפור מצוקתם של עובדי קבלן מסוג אחר; עובדים ללא זכויות ובלי קביעות, עובדים בשעות לא שעות, לילה ויום, שבת וחג; בשכר זעום ואפס ביטחון כלכלי. העובדים (הפועלים) העיתונאיים. ועוד לא דיברנו על המעמד הנחות באמת  בשרשרת העיכול של התחום הזה בישראל, המעמד השקוף: הפרי-לנסרים.

רבות נכתב על אי הנחת של השלטון, באשר הוא שלטון, מכל מה שמריח כמו חופש מידע, חופש עיתונות, שקיפות שלטונית, תחקירים נשכניים וביקורת בכלל. כמה דיברנו על חוק לשון הרע (300,000 ₪ ללא הוכחת נזק); על פסיקתו של השופט סולברג בעניין התחקיר של אילנה דיין ופסק הדין ההפוך של העליון, השבוע, באותו נושא; על התעמרות הכנסת בכלל ולשכת ראש הממשלה בפרט ברשות השידור ובערוץ 10; על התביעות והאיומים בתביעות – לשון הרע, גרימת נזק כלכלי, פגיעה במוניטין. מה לא. כל מה שמריח כמו חופש עיתונאי – הותקף בפראות. ואנחנו מחינו. כולל התכנסות מרשימה לפני כחודשיים בזעקה נגד הפגיעה בעיתונות; כמו עשרות ומאות מאמרים וכתבות, ראיונות אולפן ודיונים לאינספור.

המו"לים מגבילים את חופש הביטוי יותר מכל אחד אחר

אבל מה שהציבור לא יודע, זו העובדה שהגופים שמגבילים את חופש הביטוי, החופש העיתונאי, את זרימת המידע ואת זכויות האזרח הבסיסיות ביותר – הם דווקא בעלי הבית של העיתונות. כן, בדיוק הם. את פרשת ההתנצלות בפני הטייקון המו"ל שלדון אדלסון, את אותה פארסה – אפשר לא אחר מבעל הבית (אחד מבעלי הבית) של ערוץ 10, רונאלד לאודר. אם לא ההתערבות הבוטה שלו  וכפיית הקראת ההתנצלות המבישה (ע"פ פרסומים לא זרים), העסק היה נגמר, כמו תמיד, בפשרה מקובלת והגיונית בין עורכי הדין של הצדדים. אבל את מה שלאודר עוד לא למד – המו"לים הוותיקים כבר מזמן שכחו. אין היום עיתון, ערוץ, רשת שידור – שבה יכול עיתונאי לכתוב, לשדר, להביא את כל מה שהצליח להעלות בחכתו המקצועית , אם זה סותר את טעמו ואת האינטרסים של בעל הבית שלו. את עמדת המו"ל. ככה זה היה, ככה זה הווה וככה זה גם יהיה, כל עוד הבעלות על המדיה היא פוליטית, כלכלית, אינטרסנטית. ובעיקר לא קשורה ולא מחוברת לפרמטרים עיתונאיים או דמוקרטיים.

אבל מה שמאיים על המו"לים יותר מהכל, הוא התארגנות העובדים שלהם. נכון, הם אכלו הרבה מאוד קש, במשך שנות דור, מעובדי הדפוס וההפצה. אבל גם אז, הם היו אלה שהביאו את הצרה על עצמם. אף אחד לא הכריח אותם לחתום על הסכמים קיבוציים מטורפים עם עובדים שהחזיקו את היד על השלטר (ע"ע חשמל חינם וגו'). העיתונות הישראלית היתה מאורגנת ומאוגדת עד לתחילת שנות השמונים, פלוס מינוס. את החוזים האישיים (בהיקף נרחב) הביא לעולם העיתונות עמוס שוקן, עם הקמת עיתון "חדשות" – שהיה מופת לעיתונות חדשה, יחד עם תנאי העסקה חדשים. חדשים במובן הרע של המילה. ומאז הכל היסטוריה.

עיתונאים מאוגדים זה כוח, ומו"לים עם כוח לא מוכנים לקבל כוח אינטליגנטי שיעמוד מולם. ועל כל ניסיון של עובדים עיתונאיים, בכל כלי התקשורת, להתאגד – הגיעה תגובה מהירה ואלימה. את המעטים שהיה להם חשוב פיתו המו"לים בחוזים אישיים נדיבים – את השאר פשוט לא ספרו. כי למו"לים, אפילו יותר מהטייקונים והפוליטיקאים, נוח שהעובדים שלהם (בעיקר אלה עם המקלדת, המיקרופון והמצלמה) –  יהיו עניים ומפוחדים. עדיף להם שהעובד יפחד לאבד את מקום עבודתו בכל רגע. רק ככה הוא יהיה זהיר, דרוך, עייף ומותש – ולא יפיל את המו"ל שלו בידיעה שאינה תואמת את הקו (הכלכלי, החברתי או הפוליטי).

עורך שמפטר עיתונאי שהתארגן – בוגד במקצועו ובשליחותו

אני מלא הערכה לקולגות שלי בארגון העיתונאים. זו שליחות, זו מסירות נפש. וזה בדיוק הזמן לעשות את זה וטוב שיש מי שמרים את זה. אבל כפי שכבר כתבתי אחרי כנס היסוד שלהם (וחטפתי מהם מקלחת) – הם לבדם לא ינצחו את כוחות הרשע. הם (אנחנו) פשוט לא חיוניים מספיק. המו"לים מסתדרים בקלות בלעדינו. איך אמרו לאורי משגב? בכסף שאתה עולה לנו נביא ארבעה כמוך, במחיר של אחד. ומשפטים כאלה בדיוק אני עצמי שמעתי כבר לפני 20 ו- 30 שנה. ומה שקרה השבוע ב-ynet  הוא בדיוק מה שאמרתי שיקרה: עד שהעורכים הבכירים לא יהיו שותפים אמיתיים של עמיתיהם הזוטרים – המו"לים ימשיכו לנגוש בקטנים. הפרד ומשול קלאסי. בקלילות, בלי מאמץ. אם אכן על מכתבי הפיטורים ימשיכו לחתום העורכים הראשיים של ידיעות אחרונות, של ynet, של הארץ ומעריב, של וואלה וגלובס – שום ארגון עובדים לא ימנע את זה. בלי סולידאריות אמיתית, מסורה, סולידאריות שמוכנה להקרבה אמיתית – גם במחיר עזיבת משרה בכירה של עורך בכיר – בעלי הבית ימשיכו לדרוך עובדי הקבלן שלהם. כי זו דרכו של עולם. תחקירנים כמו עובדי ניקיון, עורכי דסק כמו מאבטחים בכניסה.