הקריאה ב"אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור" של רוברט ואלזר היא "חוויה מצטברת".  לרוב, בקובץ סיפורים קצרים חל עיקרון "התפוקה השולית הפוחתת",  וכדי להשיא את ההנאה רצוי לקרוא כל סיפור בנפרד. במקרה של ואלזר עצתי לקורא היא לקרוא כמה סיפורים ברצף.

אמנתו הגדולה של ואלזר, היא לדעתי, ביכולת ההזרה שלו – "להחזיר לאבן את אבניותה" כלשונו של שקלובסקי.

הסיפורים המוצלחים ביותר של ואלזר הם אלו בהם המחבר מזיר את הפרטים הקטנים ביותר. ב-"נאום אל תנור" ו"נאום אל כפתור", ואלזר אינו לוקח כמובן מאליו את הכפתור או את התנור, ובכך יש תמרור של סימן קריאה לקורא, שיבין כי שום דבר בחייו אינו מובן מאליו.

הזרה

לשיא ההזרה מגיע ואלזר בסיפור "אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור", שקובץ הסיפורים נקרא על שמו, והוא לדעתי הסיפור הטוב ביותר בספר.

בסיפור זה מפרק ואלזר את המשמעויות שמאחורי החפצים שבכותרת הסיפור, ומשליך מהם על בני האדם: "כלום יכול מישהו להיות חסר אחיזה, חלש ועלוב יותר מאפר?" (עמ' 73), או "זה האירוע הגדול בחייו של הגפרור, שברגע שהוא מממש את מטרת קיומו ונותן את שירותו האוהב נגזר עליו למות באש" (עמ' 74). שורה זו מזכירה את חיינו אנו, בהם לעתים מימושה של מטרה, יש בה כדי לכלות סיבת קיומנו, כי לאחריה לא נותר לנו דבר לחיות למענו.

פרוזה נקייה ופרוזה שורפת

רוב הסיפורים הם "נקיים" עם תשומת לב והקפדה על הפרטים הקטנים ביותר. לרוב פרוזה טובה היא נקייה במובן של פרוזה מדויקת, ללא שומנים מיותרים והצטעצעות. הספר של ואלזר הוא נקי במובן המשדר תחושת סטריליות, ניטרליות, מעין "שווייצריות".
תחושה זו יוצרת בחלק מהסיפורים אפקט מעצים; למשל, בסיפור "הקרב בזֶמפאך", המספר על קרב במלחמה מימי הביניים, המדגישה את האבסורדיות שבמלחמה.
אבל סטריליות שמשאירה את הקורא אדיש אינה טובה. כתיבה צריכה להיות לשרוף אותנו, להפוך לנו את הקרביים, וכאשר מתוארים בספר רגשות קשים, או פחדים קמאיים, כמו למשל בסיפור "קְלַייסט בְּתוּן" רק מעט מהתחושות שעוברת הדמות הראשית, עוברות לקורא, בעוד שהוא – הקורא – רוצה להרגיש כאילו הוא נמצא בנעלי הדמות הראשית, כאילו הסיפור הוא עליו.

אֵפר, מחט, עיפרון וגפרור, רוברט ואלזר, הוצאת עם עובד, מגרמנית: טלי קונס ואילנה המרמן, 192 עמ'

[related-posts title="קישורים לחלק מביקורות קודמות של אודי נוימן"]