השולחן הקסום שלנו ברחוב הפועל 4, חיפה, המצופה בפוליטורה בצבע חום ג'ינג'י יפהפה, שירת אותי נאמנה מתחילת שנות ה-50 של המאה שעברה, ועד לאמצעיתם. הוא איפשר לי לחדור לסודות הכמוסים ביותר של הוריי, בפרט של אמי, והזין את דמיוני העשיר והזניקו לשחקים.

הייתי כבת 12 כשניצלתי שוב את היותי בבית לבדי, ומיד צללתי לתוככי אוצרות השולחן הקסום שריחות הבושם הנודפים מתוכו גרמו לי לשכרון חושים… והפעם דגתי מכתב שנכתב ב-10.7.35, זמן קצר לאחר הגעתה של אמי לארץ. הוא נכתב מהמושבה באר יעקב, שם היו לאמי בני דודים שהיו ממייסדי המושבה ואמי בילתה בביתם ימים רבים. מסתבר שהיו לה שם גם לא מעט מחזרים.

חלקו העיקרי של המכתב היווה שיר אהבה ואני מציגה אותו בשלמותו:

גוף מעודן, מחוטב לתפארה
מביע מרץ, עז, הירואיזם, גבורה…
משכמה ומעלה, איני מתכון לאמת המידה
מרתקת, מלבבת, כמגניט שואבת את רואה

לונוס ממש דימיתיך, נחמדה האצילה
השכלה, יופי, פיקחות ערמומיות לך היה למנה
מה מאושרה הינך פאר בנות חוה
כי ארבעת הנ"ל בחובך גנוזה

כשמי אל הטהורים והזכים עינייך התכולות
ומעל להן כקשת נאספו הגבות
כשנזכר אני בדמות – בדמותך
לא אמצא לי מנוח, הנני אז וזוף המתפרץ

דמי בקרבי יסאן כוולקן
כנהר מתפתל, כגלי ים סוחפים והומים
כמפל אשד ניאגרה ואוורסט הנוגע בנשיאים
לחבוק, ללטף, לנשק את רוזה היפה, בת האלים.

שלמות, אוניברסליות ברוזה כמוסה
גם במקצוע ההיסטולוגיה מומחה
כבשה עמדה הגונה בחברה
ועוד כהנה וכהנה ידה נטויה

אסטתית, סנטימנטלית כזו הינה רוזה
דליקטית ואינטלקטואלית, אף כזו הינה
ואני הסברה הפראי, הבריא והדוקר שבמדבר נמצא
לשתות בצמא מהאוואזיס נפשי ערגה, ועורגת עתה….

את המכתב שנכתב בדם לבו, חתם המחזר המוכשר בכינוי "סברה".

איזה מכתב מדהים! איזה שיר אהבה מקסים! מי יכול לכתוב כל כך יפה…

כשאמי חזרה הביתה, הסתערתי עליה עם המכתב בידי ושאלתי מי, מי כתב את המכתב?

היא חייכה ואמרה לי: "קראו לו יגאל". יגאל מוסינזון? צעקתי, עכשיו אני מבינה, הרי את ספרי החסמבה שלו בלעתי והפנמתי, אכן רק הוא יכול היה לכתוב מכתב ושיר כזה, כן כן, בוודאי הוא זה. כל כך התלהבתי וכל כך התרגשתי שאמי החליטה לא לאכזב אותי והיא זרמה אתי ואמרה לי:
נכון, זה יגאל מוסינזון.

הערצתי לאמי הוכפלה באחת! הייתי מוכנה לסלוח לה על הכל, על כל ריב טיפשי שהיה לפעמים בינינו. היא הרי "קדושה", מיוחדת, יש לה עוז, גבורה, יופי, פיקחות, היא משכמה ומעלה מעל כולם, ויגאל מוסינזון,
מחבר חסמבה התכוון לזאת, והיה מאוהב בה. כמעט הצטערתי שהוא לא היה אבי, אבל שוכנעתי כבר
שהחיוך שלי הוא העתק מדויק של החיוך של אבי האמיתי וכבר אי אפשר לשנות זאת.

החלטתי לשתף את חברותי ובני משפחתי במידע זה. גם ערכי עלה בעיניי ובוודאי יעלה בעיני כל האחרים. אמי המשיכה לזרום במשחק זה כדי לא לאכזב אותי ובדיעבד נודע לי שהיא ביקשה מכ ו ל ם להמשיך בהעמדת הפנים ולא לספר לי את האמת, שלמעשה היה זה יגאל אחר, מוכשר אמנם, אבל לא מוסינזון הגבור הלאומי של ילדי ישראל בשנות החמישים.

באחד הקייצים, כשנה וחצי לאחר התגלית על יגאל מוסינזון, נסעתי עם בת דודתי רינה לבלות חופשה במושבה באר יעקב אצל קרובי משפחתנו. זו אותה המושבה בה אמי בילתה ימים רבים אצל בני דודיה, איילה ואברהם ליכטנשטיין, מהמייסדים.

זוכרת אני את הנסיעות הממושכות באותם הימים באוטובוס מלא עד אפס מקום. לפעמים נרדמתי או נמנמתי ורק ריחות עצי ההדר שרמזו על קרבת המושבה הקפיצו אותי והחדירו בי אנרגיה משכרת. עד היום, ריחות עצי התפוזים מעלים בי את זכרונות המושבה באר-יעקב שבה גם אני כילדה ביליתי חופשות לא מעטות.

התקבלנו בחום על ידי בני דודינו ויחד העברנו את הימים בצחוק, בהשתוללויות מלאות משובה, בהליכות ממושכות בפרדסים ובשאיפת אוויר ואווירה השונים כל כך מאלו של העיר חיפה.
.
יום אחד יצאנו רינה ואני לרחוב הראשי ונעצרנו ליד הקיוסק לקנות דברי מתיקה. בעודנו מתלבטות במה לבחור, צדה עיני בחור שעמד קרוב אלינו ועיניו בחנו אותי ללא הרף. לפתע פנה אלי ושאל: האם את הבת של רוזה קולומבוס? כן, עניתי, איך ידעת, מי אתה? את דומה לה, אמר, אני יגאל.

יגאל מו… צעקתי והפסקתי שכן הרגשתי חבטה על גבי, חבטה של רינה בת דודתי שמיד לחשה לי על אזני "זה לא הוא, הכול היה בלוף, אל תעשי צחוק מעצמך". חיוורת הסתכלתי על הגבר שחייך ואמר לי: "אני יגאל אנטין. היכרתי את אימך בצעירותה".

איזו אכזבה! איזה מפח נפש! ואז רינה סיפרה לי איך אמי השובבה החליטה לאפשר לי להתענג על הידיעה שכביכול המחזר שלה היה היוצר המפורסם של חסמב"ה. במחשבה שנייה, אולי גם היא התענגה על כך? כמובן שסלחתי לה, כוונתה הייתה טובה, ואני מטבעי סלחנית ומשתדלת לא לשמור כעסים.

סגירת מעגל

שנים עברו, ולאחר שירותי הצבאי בחיל הים עברתי לתל-אביב, סיימתי לימודי בסמינר למורים וטסתי למינאפוליס להמשך לימודי באוניברסיטת מינסוטה ומשם לניו יורק, למנהטן, כאשר התקבלתי לבית הספר הידוע The Neighborhood playhouse school of the theater.

השנה הייתה 1963 וחלקתי דירה עם חברתי נורית נאמן, שגם היא למדה באותו בית ספר. יום אחד, בסוף שבוע גשום שבו הייתי לבדי בדירה שכן נורית יצאה לקניות, הטלפון צלצל לפתע. הרמתי את השפופרת ובצד השני נשמע קול רדיופוני עמוק: "אפשר לדבר עם נורית?"

"נורית צריכה להגיע עוד מעט, אפשר להשאיר לה הודעה?"

"כן בוודאי, תגידי לה שיגאל מוסינזון טלפן".

נשימתי נעתקה. "יגאל מוסינזון? הסופר של חסמבה? "כן זה אני", ענה. נרגשת מגודל המעמד ביקשתי ממנו: "רגע, רגע, אל תסגור, יש לי סיפור מדהים לספר לך!" "טוב", ענה, "אם את בבית ונורית צריכה להגיע כל רגע, אני בא. אני במנהטן".

טרח, בום, קשה להאמין! רצתי להסתדר, לראות אם הדירה במצב של קבלת אורחים, פתחתי את המקרר, ריק לחלוטין, מזל שנורית יצאה לקניות.

לא עברו 20 דקות, צלצול בפעמון, שוער הבית מודיע לי על בואו של יגאל, יגאל האמיתי, לא יגאל אנטין.
אני פותחת הדלת ויגאל עומד לפני בכל הדרו. האמת הייתה אחרת, שכן הוא היה בעיצומה של תקופה לא הכי מזהירה בחייו, עם משבר גירושין וקשיים פיננסים. כל זאת נודע לי לאחר מכן, לאחר שנהיינו לידידים טובים. אולם באותו רגע, כשנכנס לדירתנו, הרגשתי כיצד המעגל נסגר. נורית הגיעה עם מטעמים שונים. ערכנו את השולחן (שולחן עם ארבעה כסאות שרכשנו במכירה פומבית בשבעה דולרים בלבד) ואז גיליתי לו את סיפורי המדהים שבו כיכב ללא ידיעתו בתפקיד הראשי.

צחקנו כל כך, האווירה הייתה נהדרת, חמה, אינטימית. נורית הכירה אותו ואת בנו שגר אז בוושינגטון ובזכותה הכרתי את גיבור ילדותי, שהאמנתי שאכן הוא הוא היה מאוהב באמי והוא הוא אשר כתב את מכתב האהבה עם השיר המקסים.

יגאל המשיך לפקוד את דירתנו פעמים רבות מאז, ותמיד שיחותנו נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה.
היינו ידידים טובים, שלושתנו, והמתקנו את חיינו במנהטן בפגישותינו החמות.

אין ספק, זו שוב סגירת מעגל שהחלה בחיטוטי או בשוטטותי בנבכי אוצרות השולחן הקסום של ילדותי והסתיימה במנהטן הסוערת והתוססת, שזימנה את הנפשות הפועלות בדמיון למפגש במציאות.

[related-posts title="מאמרים קודמים של שיה מלכין"]