שוב השבוע המבלבל הזה של שואה ותקומה, זיכרון ועצמאות, וכמו כל שנה אני מוצאת את עצמי בין תמונות ישנות, דגלים בכחול ולבן, נרות נשמה, מנורות צבעוניות, סרטים עצובים, חגיגות ומנגלים, שירי לוחמים והזמנות למסיבות שמחות.

כל אחד מאלה מביא איתו מיקס של מחשבות על קרובי משפחה מתים, על סבלם, מנסה להיזכר בחיוכם, איזה בגד בגוונים של כחול ולבן יש לי בארון ללבוש למסיבה בערב, ולאיזה מנגל (טבעוני) ללכת, לא לשכוח מים וכובע לבוקר-צהריים החמים של יום הזיכרון (לא יכלו לקבוע אותו בחורף כדי שלא נתייבש כל שנה ב-30 מעלות חום בצל?), מסיבה בשני בערב או בשלישי? שני נרות נשמה זה מספיק? איך נגרום לאחיינית הקטנה ומלאת הצחוק שלי לא לצחוק בערב יום הזיכרון בצפירה? ולא לשכוח לקנות המבורגרים טבעוניים ולהקפיא מים ליום הזיכרון שיהיו לי מים קרים לטקס.

יש לי סמטוחה במוח, כמו המחשבות אני מתנדנדת בין שמחה לעצב ולא מוצאת מנוח.

השנה אני סטודנטית, וחשבתי בתמימותי שיהיה קל ללמוד השבוע למבחן הענק שמחכה לי בסוף השבוע המטורף הזה.

זה שבוע מטורף יותר מכל שבוע, כי הטירוף הזה הוא נפשי, לא פיזי כמו התשה בעבודה או בפקקים.
השבוע של הזיכרונות והשמחות הוא מלחמת ההתשה האישית שלי. כל שנה מחדש אני נלחמת בעצב שמביא איתו עוד עצב וזיכרונות על עוד אנשים שהיו ואינם. כל שנה מחדש אני מנסה לא ליפול בשבי של מצב הרוח הטרדני הזה, העצבות-שמחה המוזרה הזאת שנופלת עלי. למען האמת בגלל שהעצב תוקף ראשון, המעבר לשמחה לא תמיד עובר חלק, לפעמים בהתחלה הוא קצת מאולץ, בשיטת “fake it until you make it”, ואחרי הדיכאון הגדול הזה שעוטף אותנו דרך שירים ברדיו, צפירות וטקסים, קשה שוב לשכנע את המוח שלי שהכול בסדר, שהמוות והשכול זה בעבר, שבמותם ציוו לנו את החיים ולכן חובה עלינו לחיות ולשמוח, שהחיים יפים ושבדרך כלל אני בן אדם שמח.

שנים שאני מנסה לחיות בשלום עם המצב הלאומי ההזוי הזה של צפירת דומייה מתחלפת במוזיקה שמחה ברחובות. אנשים בוכים מתחלפים באנשים מחייכים.

המכוניות בדרך לבית העלמין הצבאי בקרית שאול עוצרות במחלף של הכביש הראשי, קילומטרים מבית העלמין, כי אין מקום ומשפחת השכול היא כל העם, וכמה שעות אחר כך אנשים ממלאים את רחובות העיר ואין מונית פנויה, גם לא במחיר שחיטה. ממהרים להגיע לטקס, וממהרים להגיע לhappy hour בפאב בשכונה. שנים שאני מנסה כמו כולם לעבור לשמחה של התקומה, אבל לא קל לקום מהאזכרה הכי גדולה שיש. שנים שאני מנסה לצאת מהכאב הקולקטיבי שחודר לי ללב, ולשכנע את המוח שלי לחזור לעצמאות. שנים שאני בקושי רב מצליחה. ואני עוד דור שלישי, לכן אני סבורה שלדור שני זו משימה אפילו יותר קשה.

אז קישטתי את החצר כמו שהייתי מקשטת עם אמא שאיננה. אבא הניח את התמונה של אחיו – דוד יגאל, שאת המצבה שלו אני רואה כל שנה אבל פנים מול פנים מעולם לא נפגשנו. בעודי תולה דגלים אני מגלה שיש יותר מדי, התרגלתי לקנות כפול כדי לקשט גם את הבית של סבתא, אלא שהשנה גם היא עזבה. ואולי סוף סוף היא עם יגאל שלה.

הספרים ונרות הנשמה כבר מוכנים, ובערב אבא יניח ליד התמונה את הפרח מהים שמזכיר לו ימים טובים כשיגאל היה בחיים. שמלה בכחול ולבן מונחת על המיטה ומחכה למסיבה – התיעוד של המשפחה צועדת בעקבות בנה שאיבדה על העיניים של המדינה, כבר מוכן להקרנה. מהמבחן בלימודים הענקי והמפחיד כבר שכחתי, ושאר החיים של עכשיו נדחקים לפינה. ממש כמו בכל שנה ושנה בשבוע של הזיכרון-עצמאות למדינה.