הרהורים של אחרי סוף שבוע ראשון של משחקי גביע העולם בכדורגל
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
גול עצמי – נתתי להם יום-יומיים של חסד. עברו ארבעה ימים מתחילת המונדיאל ושום דבר לא השתנה בממלכת יורם ארבל ודני נוימן. קשה להתעלם מחוסר המקצועיות שהפגינו. בהתחלה קיוויתי שמדובר בחוסר תשומת לב רגעית, אבל לאט לאט התחלפה בי התחושה. ארבל ונוימן מזלזלים בצופים. אותם צופים שרוממו אותם מעלה והביאו אותם, בין היתר, לברזיל. מעבר לכך, בלהג הבלתי פוסק ובטעויות על ימין ועל שמאל הם גורמים נזק תדמיתי לרשות השידור. נזק שאף שקופית, שכבר עולה לי על העצבים, תצליח לתקן.
זוכרים את הטכנאי המסכן מהתשדיר ביום חמישי? ההוא שסיפר, כמעט בדמעות, שהכריחו אותו להישאר בעבודה עד שעה מאוחרת כדי לשדר את משחקי המונדיאל? הייתי מעריכה אותו יותר, ואולי אפילו שוקלת להמליץ על מועמדותו להדלקת המשואה בשנה הבאה, אם היה מוצא דרך יצירתית להשתיק את הברברת.
ואם חשבתי שחווית הצפייה במשחקים שמשודרים בערוץ 2 תהיה נעימה יותר, גיליתי שאפשר לזפזפ, אבל אי אפשר להימלט מארבל ונוימן.
משפחתו של השופט – נישימורה, השופט היפני ששפט במשחק הפתיחה, החליט החלטות מוטעות וביצע טעויות בלתי הכרחיות. ואז באו המשחקים הבאים ולימדו אותי שגם שופטים אירופאים טועים. בחירות השיבוץ של פיפ"א למונדיאל הנוכחי מעוררות תמיהה, בלשון המעטה. כל שנותר הוא לקוות שהשיבוצים בשלבים המתקדמים יהיו מוצלחים יותר.
הונדורס שלנו – לקראת המשחק בין צרפת להונדרוס בבית 5, שמעתי יותר ויותר את צמד המלים "הונדורס שלנו". גם במהלך המשחק צץ השילוב. הונדורס, שלנו? בפרץ של פסבדו-פטריוטיות, ניכסנו לעצמנו את הונדורס. ייתכן שהלך המחשבה העקום הולך כך: נבחרת ישראל לא משחקת במונדיאל. אבל היא ניצחה את נבחרת הונדרוס בתחילת החודש. גם לפני שנה. למיטב זיכרוני זו הנבחרת היחידה שהנבחרת שלנו הצליחה לנצח בזמן האחרון, וגם זה במשחק ידידות. לפי היגיון אנשי ה"שלנו", נבחרת הונדרוס היא היד הארוכה של ישראל. אם הייתה מנצחת את צרפת, לדוגמה, היו אלה מצקצקים בלשונם ומזכירים לכולם את הניצחון ההוא. באותה מידה, ייתכן שה"שלנו" נובע מהלך הרוח הצבאי-ביטחוני ששורר באזורנו: אם ניצחנו, אז כבשנו. זה שלנו. ואולי, בעצם, ה"שלנו" נובע משאיפות כמוסות שקשורות לטרנד החדש של מציאת שורשים לצורך דרכון שני, למקרה חירום או לימודים או מציאת עבודה במכירת תמונות. אולי ה"יזראלי דליגיישן" מחפשת מועמדים לאזרוח? הנבחרת שלנו אמנם לא מביאה לנו כבוד, אבל אין לי ספק שהפתרון לא יהיה באימוץ הונדורס. לשם שינוי, תחלמו בענק.
ההולנדי המעופף ותופעת ה"פרסיינג" – לטעמי, ייתכן שכבר ראינו את השער היפה ביותר שהובקע במשחקי גביע העולם 2014. אני מתכוונת לשער של רובין ואן פרסי בדקה ה-44 של המשחק בין הולנד לספרד. הזינוק האקרובטי של החלוץ ההולנדי, הנגיחה בכדור מדויק ששלח אליו דיילי בלינד, ושליחת הכדור לרשת, היוו השראה גם לעיבודים בפוטושופ ול"פרסיינג" ("persieing").
מאז יום ששי מלאות הרשתות החברתיות, ובעיקר אינסטגרם וטוויטר, בצילומים של אנשים שמחקים את תנוחת גופו של החלוץ ההולנדי בזמן ההבקעה, על-ידי שכיבה על הגב והנפת הידיים לאחור. זה התחיל במחווה של הולנדים והמשיך ברחבי העולם. זהירות, זה מדבק!
Everyday I'm #persieing pic.twitter.com/vandl5RrUV
— Şandel (@SandelSports) June 15, 2014
Op @Schiphol Airport ook #persieing gespot… Mooie duik van deze vrouwelijke piloot @christavliegt #WorldCup #wk2014 pic.twitter.com/XoKgTQIWix
— Onno Weusthof (@odweusthof) June 16, 2014
ולסיום: למעלה ממיליון עוקבים לבראזוקה בטוויטר – כן, כן. אני לא יודעת אם זה התחיל כבדיחה, התערבות או מתיחה, אבל מישהו בפיפ"א החליט לפתוח חשבון טוויטר לכדור הרשמי של משחקי גביע העולם – הבראזוקה. זו הפעם הראשונה שפיפ"א פותחת חשבון טוויטר לכדור הרשמי של משחקי גביע העולם וגם הפעם הראשונה שחברת אדידס, יצרנית הכדור, פותחת חשבון ברשת חברתית למוצר בודד. היום כבר ברור, שלא משנה איך התקבל הרעיון, מדובר בהברקה שיווקית נהדרת.
תחילה, הציג הכדור את המסע שלו בין המדינות השונות עד להגעה לברזיל. עכשיו, כשהחלו המשחקים, מציג הכדור את הנעשה במגרש מנקודת המבט שלו.
החשבון משך יותר ויותר עוקבים עד שהשבוע הגיע למיליון עוקבים. באחד הציוצים שלו התייחס הכדור (brazuka@) להגעה לנקודת ציון זו: "אני לא יכול להאמין שהגעתי למיליון עוקבים. אתם יודעים שאתם עוקבים אחרי כדור, נכון?"
