לורי מתעוררת לאטה.
בחדר חשכה.
מדליקה את מנורת הלילה.
שתיים, אומר השעון.
היא ניגשת לחלון, מסיטה את הווילונות. אור.
היא מנסה לשחזר את ליל אמש. אינה זוכרת בדיוק איך מצאה את עצמה בקרבת הבמה, אחת ממאות המעריצים של כוכבת הפופ הפולנייה, מתפתלת לקצב המוזיקה, מנופפת בידיה ומצטרפת לקולות שדרשו הדרן. אני מפתיעה את עצמי, היא חושבת ומתלבשת בחופזה.
היום אני חוזרת לבית שלי, היא אומרת לעצמה, היום אני חוזרת לשם.
היא מתעטפת במעיל, קונה כפפות וכובע בחנות שבלובי ויוצאת למסע שעתיד לטלטל אותה יותר מכפי שנראה במבט ראשון. אני אלך עד שאזכור. עד שהרגליים יזכירו לי. איך היתה אמא אומרת, "מה שאין בראש יש ברגליים." היא תקשיב לרגליים, תלך כשירצו, תנוח כשיאמרו לה די. היא תלך כסומא. לא תתרשם ממראה עיניים. היא תקשיב לחוש הריח, לאוזניים. היא תלך עד שהדרך תיזכר בה. לא ייתכן שהכול נמחק, הזיכרון שלה הוא שמתעתע.

השמים מתקדרים ועוד מעט ירד גשם, אבל היא תמשיך ללכת עד שמשהו יכריע אותה. לא להתבונן, שהעיניים לא יטעו אותה, רק להקשיב. ולרחרח. כמו כלב גישוש היא תמצא. היא יודעת שתמצא. היא רוצה להרגיש, להתרגש. לאהוב או לשנוא זה היינו הך. רק לא להיות אדישה. לא יכול להיות ששנות חייה הראשונות לא נצרבו בה. היא אוחזת בקצה חוט שלא תיתן לו להישמט. איך אמרה הפרופסורית שלה כשעוד יכלה לדבר, האדמה זוכרת, האדמה אינה נותנת מנוח, האדמה היא שמוליכה את הארכיאולוגים לתגליות שלהם ולא שום דבר אחר. "ומה את חושבת," היא אמרה לה בחדר העבודה שלה ביום שקיבלה אותה לעבודה, "האדמה תגבה מהפולנים את מחיר הדמים. אני זוכה לראות את זה כבר בימי חיי, כבר עכשיו האדמה לא נותנת להם מנוח," ככה אמרה.

כן. היא תיתן את עצמה. קשה לה לתת את עצמה, היא יודעת וממשיכה ללכת, מאפשרת לעינים לראות רק כדי לא להיכשל בדרך. אם תיעצר, ליד עץ או בית, ילד או איש לא יהיה זה בזכות עיניה. משהו אחר יאמר לה לעצור, אם תדע להקשיב.

אני אדע להקשיב. אני אקשיב כמו שמעולם לא הקשבתי. היא יורדת אל דרך עפר, משהו נבעט בין רגליה ונמלט בבהלה. אף היא נבהלת מהחיכוך הבלתי צפוי בזוג סנאים שהתבלבל לה בין הרגליים וברח. סנאים. ליד הבית שלה היו סנאים גדולים בצבע הערמון עם זנב מדושן וארוך, והיא כמותם אהבה ערמונים, במיוחד את אלה שאבא היה קונה לה בדוכן בדרך.

היא מקשיבה למקצבי הרוח המשתנים בין נַהָם חרישי לנהמה שורקנית, וממשיכה ללכת. היא מהדקת היטב את צווארון המעיל ומרחרחת. היא מריחה את הגשם שהעצים הצפופים עדיין מגוננים עליה מפניו, וממשיכה ללכת, מתעקשת לנהוג כעיוור המבחין רק בצללים. נזהרת במידה וגם נתקלת, הדרך הזאת קראה לי, אלך בה ולאנשהו אגיע.

הגשם כבר מצליף בה. שער ראשה נרטב למרות הכובע, פניה רטובות והיא מחישה פעמיה. עיניה חרכים צרים. משהו אומר לה לרוץ. רוצי, לורה, רוצי. היא רצה. בתחילה סופרת, אחת-שתיים-שלוש-ארבע, ושוב, אחת-שתיים-שלוש… ושוב, אחת-שתיים… – ומפסיקה לספור. רצה בלי לספור. רק לשאוף את הריח לתוכך, שיטלטל את הזיכרון השכחן, שיכריח אותו לזכור. כן, אני אכריח אותך לזכור אפילו שאתה מתעתע. היא נתקלת ומועדת, קמה ומתנערת, נזהרת לא לנגב את הפנים בכפפות שהתבצבצו, וממשיכה. להריח, היא חוזרת ומשננת, היום לומדים להריח, היא אומרת לעצמה, מופתעת מיכולתה להבחין בין ריח האדמה לריח העלווה, בין הרקב לריח הבלוטים ולניחוח הגשם.

היא בקצה השביל. הגשם ממשיך לרדת. נשימותיה סדורות. לפניה דרך עפר ואחר כך גשר ומתחתיו הנהר. אני ממשיכה, היא אומרת לעצמה למרות המעיל המכביד על כתפיה. צעדיה כבר כבדים. את הגשר היא עולה לאט, כל צעד מדוד. חם לה וקר לה, גם הגרביים שלה נרטבו. להמשיך להריח, היא אומרת לעצמה. להתמזג עם הריח, עם הריח הזה של נהר האודר שמהול בילדותה, גם אם עדיין אינה נזכרת, גם אם עדיין אינו זוכר אותה.

במרחק-מה לפניה תלולית עפר ואחר כך פסי הטראמוויי ובמקביל אליהם כביש.
ללא נשימה היא נעצרת. מבגדיה נוטפים מים כמו היתה ענן גשם. רגליה פקות עוד קצת, היא אומרת לעצמה. אל תוותרי לעצמך לורה, תמשיכי ללכת.
אמשיך עד הכביש ואשבואז אשב לנוח.

הגשם פסק, מעילה עדיין נוטף מים. עיניה עצומות. היא מרחרחת, ניחוח של בית קורא לה. ניחוח של בית, היא אומרת לעצמה ונעצרת בפתחה של מאפייה.

תוכלי לקבל כאן הֶרְבָּטְקָה עם פְּריקוּסְקָה של סוכר ועוגת ברֵייעזלך," אומרת בעלת הבית. היא תולה את מעילה על קולב בכניסה, מנגבת היטב את נעליה, היא רוחצת פנים וידיים בכיור פינתי קטן. כשהיא מתיישבת, התה והעוגה ערוכים על השולחן היחיד ששם.

היא לוגמת מהתה, מרחרחת ומתבסמת מניחוח המאפה. כשמחצית כוס התה שלה כבר ריקה היא מרשה לעצמה לנגוס נגיסות קטנות, לעיסה ממושכת. תיזכרי לורה, היא אומרת לעצמה.

נעימות פושטת באבריה. שריריה מתרפים. קלילות שבעת רצון מאירה את פניה כשהיא לוגמת לגימה אחרונה וקמה, משלמת, לובשת את המעיל. "גֶ'נְקוּיֶה, תודה," היא אומרת ויוצאת.

את עוד יכולה, היא אומרת לעצמה ומבחינה במבנה ישן רחב מידות ומקורה. שוק ירקות ופרחים. לפקוח עיניים עכשיו, היא אומרת לעצמה, תמשיכי להקשיב ולהריח, אל תבזבזי יותר מדי זמן. תמשיכי ללכת, אומרות לה הרגליים. אני ממשיכה, היא אומרת לעצמה, חוצה את השוק, יוצאת לרחוב, חוצה כביש וממשיכה ללכת.

היא חולפת על פני רחובות וסמטאות, פעם לימין ופעם לשמאל, לפעמים היא נתקלת, ממלמלת "סליחה" וממשיכה ללכת.

לפי הצללים שמתארכים ומתקצרים, היא מבינה שנדלקו כבר פנסי הרחוב. שעות חלפו. הרגליים אומרות לה כבר די. עוד קצת, היא מבקשת והן מסרבות. עדעוד קצת, היא מבקשת, נעצרת רגע לפני שתיפול.
היא עוצרת מונית ונוקבת בשם המלון שלה. הם חוצים רחוב קצר, חולפים על פני ירקנייה ובית מרקחת. "תעצור", היא מצווה על הנהג בקול בלתי מוכר לה.
"משהו קרה?" הנהג מופתע.
"כלום", היא אומרת, אינה מסבירה ואינה מתנצלת. "כמה צריך לשלם?"
"לא צריך. כלום, פרושה פאני."
היא יודעת מה הנהג חושב עליה.

היא נעמדת ליד בית המרקחת. פנס רחוב מאיר את הכניסה האמצעית בבניין שמעברו השני של הכביש. לאט-לאט סורקות עיניה את המבנה, קומה שנייה משמאל, החלון היחיד עם הסורג – מוכרח להיות זה.
היא חוצה את הכביש. היא לא היחידה שחוצה את הכביש. חיים חדשים זורמים עכשיו בעורקי המקום הזה. היא נכנסת לשביל הצר. היא לא היחידה שנכנסה לשביל. זוג עם ילד כבן ארבע בעקבותיה. מבוכה עוצרת אותה. "את מחפשת מישהו?" שואלת האישה. היא מגמגמת הברות בלתי ברורות, מגוחכת גם בעיני עצמה. "א… אני גרתי כאן פעם…" היא מביטה בילד, "כשהייתי בערך בגילו," היא מסבירה. "בקומה השנייה משמאל"," היא מפרטת, "וחשבתי שאולי… אם אפשר…"
"לפאני יש מזל," אומר הגבר, "אנחנו נשמח להראות לך את הדירה, נכון מארֶק?"
אסירת תודה היא שותקת. מקווה שאינם שומעים את הלמות לבה.

קומה שנייה משמאל.

דלת כניסה מעץ, חריץ מחופה ברצועת פליז מִטלטלת במרכזה. היא בת שלוש, לילה, היא לבד בבית, נועצת אצבע בחריץ שהיא מגיעה אליו בקושי כשהיא על בהונותיה. אבא, אמא, היא קוראת בכל כוחה. מי יודע כמה פעמים קראה עד ששמעה אותה השכנה.

"תכנסי, תכנסי," לורי שומעת מבעד לערפל מצוקתה של הילדה הקטנה.

חדר כניסה מרווח, המטבח משמאל, חדר אמבטיה והחדר שלה מימין. הדלת הסגורה ממול חדר השינה של ההורים, החדר הפתוח – חדר האורחים. היא נושמת עמוקות, ארבע שנים במקום הזה וודאי הותירו זכר.

"תשתי כוס תה?" שואלת האישה.
"אני לא רוצה להפריע, רק…"
"אתה רוצה להראות לגברת את הבית?" שואל האיש את הילד.
הילד מושך בכתפיו, "אם היא רוצה היא יכולה לראות את החדר שלי".
"כדאי לך לראות את החדר של מארק," אומרת האישה.

היא בעקבות הילד, מאטה בפתחו של חדר האורחים. עוצמת את העיניים. שם הספה וכאן המזנון שעליו מכשיר רדיו גדול. מדי פעם היתה בודקת איפה מסתתר האיש שמדבר. ולצדו הגרמופון עם זרוע הכסף, ושם הכורסה שנהגה לשבת בה מכורבלת ולהאזין. שני צעדים נוספים, הילד והיא בחדר הילדים. שטיח כחול על הרצפה, חלקים של רכבת מעץ מפוזרים על השטיח. וילון צהבהב על חלון הפונה לרחוב, מתחת לחלון מיטה. היא נועצת את עיניה בציור קיר עליז מעל למיטה – ליצנים, דובים, אריות, בלונים, רעשנים, גלידות וממתקים.

היא אינה מצליחה להתיק את העיניים מהציור.

"אתה ציירת את זה?" שואלת לורי. משהו מתערפל ומתבהר במוחה.
"מה פתאום, זה היה כאן," אומר הילד.
"אתה חושב שזה יפה?" קולה רועד.
"כן," עונה הילד, עדיין טרוד בענייניו.
"אולי בכל זאת תשתי כוס תה?" שואלת האישה.
"לא, באמת תודה," לו יכלה ולו לרגע לשכב במיטה של הילד.
"אתם יודעים מי צייר את זה?" היא מתאמצת שקולה לא יסגיר.
"אנחנו גרים כאן רק שנה," אומרת האישה,
"וירשנו את הקיר הזה ככה," אומר האיש.
"זה נשמר כבר המון שנים, יש עליו שכבת מגן מיוחדת," אומרת האישה.
"ואיך זה שלא מחקו את זה?" היא חוקרת, אגלי זיעה מבצבצים על מצחה.
"זה לא יפה בעינייך?" שואל האיש.
"זה יפה מאוד בעיניי, ואני מודה לכם שהכנסתם אותי לבית שלכם…" היא נועצת מבט חוקר בציור. "אני מוכרחה ללכת," היא אומרת בקול רפה, וכשידה על ידית הדלת מוסיפה: "אני מאחלת לכם שתיהנו בבית הזה." ובלי להמתין לדבריהם – אני יודעת, אמא, שלא עשיתי רושם טוב – היא מפנה להם את הגב והולכת.

רק כשהיא מתיישבת על ספסל רטוב בקצה הרחוב היא מתמסרת להתפוקקות הפנימית. היא מיבבת, נוהמת הברות קטועות של מילים שלא ידעה שהיא יודעת.

רצפים של תמונות ושברי דברים חולפים במוחה כמו סרט שמוקרן במהירות עצומה. אמא, אבא, היא, מטפלת, קיץ, אביב, חורף, סתיו, שלג, גשם, היא, גן הילדים, אליז'בתה שהכול בגללה, הבית, המטבח, תנור הבישול הגדול במטבח, הלביבות, חדר ההורים, המיטה של ההורים, החדר שלה עם התנור המרובע שחופה בחרסינה לבנה, המיטה שלה, החלון שלה לפני שהיה מסורג.

מקרנת הסתרים מאטה כאן. תקריבים מפורטים. לורי מביטה בחמלה בילדה הקטנה שהיתה, עומדת זקופה על אדן החלון, הבובה שלה מעורסלת בזרועותיה. למטה ברחוב ילדה קטנה ממנה ששערה סתור, רגליה יחפות ושמלת קיץ מוכתמת לגופה. כמו הילדה עם הגפרורים בסיפור של אנדרסן שאבא היה קורא לה לפני השינה, היא אמרה לעצמה וזרקה אליה את בובתה האהובה, זו שעוצמת עיניים ומשמיעה קולות כמעט אנושיים כשמטלטלים אותה. קוראים לה אווה הקטנה, היא צעקה אל הצוענייה הקטנה. כאב פתאום משבית את שמחתה. ידיים חזקות לופתות אותה. היא צורחת ללא קול. הלפיתה משחררת אותה. חושך גדול עוטף אותה. היא מתעוררת מהחושך במיטה זרה. אמא שלה בוכה, אבא מלטף את ראשה. היא רוצה לדבר ואינה מסוגלת. אישה במדים לבנים בודקת אותה. אם את מבינה מה אני אומרת תעשי סימן עם היד, אומרת האישה הלבנה.

כשהחזירו אותה הביתה היא עדיין לא דיברה. חשבה שתישאר אילמת וציירה. את החלומות שלה והפחדים שלה והרעב שלה והצמא שלה והגעגועים שלה, ואת כל הדברים שעדיין לא היה להם שם. ויום אחד נעמדה על המיטה שלה וציירה על הקיר דובים ופילים ואריות, ליצנים ממתקים ורעשנים. ביום הזה היא החלימה וחזרה להיות לורי שהיתה.

היה לי מזל, היא אומרת עכשיו לעצמה, מנסה להתעלם מזיכרון הצל.
"קרה לנו נס, אולי בכל זאת יש אלוהים," אמרה אז אמא שלה, וכשאבא ליטף את הראש שלה הוא אמר, "אווה, זה באמת נס גדול ליפול מגובה כזה ולצאת בשלום, אבל אלוהים מת."
"אבא," היא אומרת בקול כשהיא נעמדת, "אלוהים לא מת, הוא מעולם לא היה."

לורי סוגרת חשבון בדלפק הקבלה במלון ומזמינה השכמה מוקדמת. יחד עם המפתח לחדרה היא מקבלת מעטפה ובה כרטיס ביקור של פרופסור אנריקה לסקס. בצדו הריק כמה מילים: "בכל זאת הפתעת אותי. עוד ניפגש. אנריקה."