"תעלת בלאומילך" בקאמרי: חלטורה עשויה היטב

הקומדיה על פי תסריט של אפרים קישון, היא לא יותר משעשוע בימתי חביב בניצוחו של גורי אלפי, שהשטיקים שלו לפעמים עובדים ולפעמים לא. לראות, ליהנות ולשכוח

Print Friendly

★★★★★

הכי קל לקטול את ההצגה. אפילו מפתה. יש מבקרי תיאטרון שאוהבים את זה. אפילו עושים מזה קריירה. הראש אומר לקטול – ויש מספיק סיבות לכך. אבל הלב אומר אחרת. הפעם אלך בעקבות הלב. מה שהכי אהבתי בקומדיה "תעלת בלאומילך" – שהיוצרים והשחקנים לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי, לא מנסים לעשות תיאטרון ריאליסטי או "רציני", או אפילו קומדיה לפי הספר, אלא משתעשעים במשך שעה וחצי על הבמה, וגם צוחקים על עצמם.

קחו אותם בקלילות. וילוז'ני, אלפי וגולדפיין. צילום: ליאור נורדמן

לכן, אם אתם אניני טעם, סביר להניח שלא תאהבו את ההצגה. אם באתם "סתם" ליהנות, סביר להניח שתקבלו תמורה מלאה לכספכם, למרות שלא מדובר בתיאטרון גדול, אלא לכל היותר בחלטורה עשויה היטב. יכול להיות שחלטורה, גם אם היא עשויה היטב, אין מקומה בתיאטרון רפרטוארי. מצד שני ראיתי  הרבה הצגות בתיאטרון הממוסד, שאינן חלטורות, אבל משעממות באופן מכובד ביותר.

"תעלת בלאומילך" מבוססת על תסריט של אפרים קישון המבוסס על הומורסקה שלו, שעוסקת בביורוקטיה מעצבנת של פקידי הממסד, ובכיסוי תחת של הבכירים בעיריית תל-אביב, כולל ראש העיר. כולם מתנערים מאחריות והאזרחים סובלים – וזה אמור להצחיק. בסוף שנות השישים זכה הסרט, בכיכובו של בומבה צור, להצלחה קופתית ואמנותית, ואף היה מועמד לגלובוס הזהב.

גורי אלפי ואלי ביז'אווי עיבדו וביימו, ואלפי גם מופיע בתפקיד הראשי של הפקיד ציגלר. מופיע, לא משחק כי אלפי לא ממש שחקן, אלא קומיקאי, שהשטיקים שלו לפעמים עובדים ולפעמים לא. לכן, אל תקחו אותו ברצינות. גם לא את שאר השחקנים – שמואל וילוז'ני, יצחק חזקיה, נטע גרטי, איה גרניט-שבא, עזרא דגן, קובי פרג', רוני גולדפיין ואחרים. כולם, או כמעט כולם, מציגים משחק מוגזם, לא תמיד זה מצחיק, אבל זו כנראה הדרך היחידה להתמודד עם הטקסט, שלא נכתב כמחזה לתיאטרון.

המחזה לא חשוב, ההצגה לא חשובה, המסר לא חדש – והכל עומד או נופל על הביצוע. כאן ניתן להחמיא בעיקר לשמואל וילוז'ני, ליצחק חזקיה ובעיקר לקובי פרג' בתפקיד השוטר אזולאי. ומי שאוהב את גורי אלפי, יאהב אותו גם כאן. השחקנים יוצרים סיטואציות מצחיקות ובעיקר אבסורדיות, כשברקע מוזיקה קופצנית שמלווה את כל ההצגה, כך שאפשר לקרוא ל"תעלת בלאומילך" הצגה מוזיקלית למרות שאף אחד לא שר בה.

רוב הזמן אני נהניתי. במחשבה שניה, אם אלפי וביז'אווי היו הולכים עד הסוף עם הסיטואציות האבסורדיות, ומתרחקים קצת מאפרים קישון, אולי היינו מקבלים קומדיה מטורפת וחכמה בנוסח סיינפלד. חומר למחשבה.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.