אי של קדושה / סקירה וביקורת על קובץ הסיפורים "תל אביב נואר"

כפי שיש זונות בתל אביב, יש קדושה בירושלים, ובכך אין כל חידוש. נדמה לי שיהיה מרתק יותר לקרוא על אי של קדושה בתל אביב או על מכוני ליווי בירושלים. מנחם בגין הודיע לנו ש"יש שופטים בירושלים", אבל האם יש זונות בירושלים?

Print Friendly

הספר "תל אביב נואר" מאגד ארבעה עשר סיפורים קצרים שכתבו יוצרים שונים המתכתבים עם תל אביב. הקובץ, בעריכתם של אתגר קרת ואסף גברון, יוצא לאור בו זמנית בעברית ובאנגלית ב"סדרת ערי נואר" של הוצאת Akashic, במסגרתה יצאו לאור למעלה מששים ספרי נואר על ערים רבות ברחבי העולם, מניו יורק ועד לטהרן.

ההתכנסות סביב תל אביב מטילה על הכותבים אחריות מוגברת. ראשית, סיפורי הקובץ מעמידים מראה, אולי בפעם הראשונה, מול העיר ללא הפסקה. הם מציירים קלסתר של העיר, גם אם סובייקטיבי וחלקי, ומחייבים את העיר העברית הראשונה לשאול את עצמה: מי אני?
האם אני ניו יורק של הישראלים, או שכפול של עיר אחרת בעולם רק בגרסה עברית? איני יודע אם הדבר בשלבי תכנון, אך כמדומני ש"ירושלים נואר" יהיה קובץ מעניין יותר, לאור הגיוון הדמוגרפי של העיר, הקדושה שדתות שונות מייחסות לה והמצב הגיאופוליטי הנפיץ שלה. לדעתי, יש הרבה יותר פוטנציאל לאפלוליות בירושלים.

לא אחת קיבוץ סיפורים לפי קונספט מזמין בינוניות, כשם, להבדיל, שכל הזמנת סיפור לפי אידאולוגיה מסוימת מעלה את החשש שהמניע לכתיבת הסיפור עלול לפגום בטיבו.

הנטל הרובץ על כתפי הסופרים גדול יותר בשל הוצאת הספר בעברית ובאנגלית במקביל, שכן עליהם להציג את פניה של תל אביב הן בפני הקהל בישראל והן בפני הקהל בעולם, כאשר כל אחד מן הקהלים שופט את התוצאה לפי קריטריונים שונים: אם תל אביב היא עיר קוסמופוליטית, מה מייחד אותה, ישאל הקורא העולמי, ממטרופולין אחרות בעולם?

הקורא הישראלי, יבקש לקרוא את העיר בעיניים חדשות, שלא מבעד לסטראוטיפים המוכרים של תל אביב. וכמובן, כדאי לקוות שסיפורי הכותבים ראויים לפרסום בפני עצמם, ולא נכנסו לקובץ רק בגלל שהדמות הראשית בסיפור גרה ברחוב "ארבע ארצות" בעיר או כי במגירה מחכה סיפור בו הגיבור עובד בדיזינגוף סנטר.

שני הסיפורים הטובים ביותר בקובץ תמתית ופיגורטיבית הם "אל הגינה" של דקלה קידר ו"מי ילד טוב!" של ג'וליה פרמנטו. הראשון מעניק חתך סוציו-אקונומי מדויק של תושבים שונים בתל אביב ומבט פנורמי על העיר; השני פותח בתל אביב, יוצא ממנה וחוזר אליה, ובאמצעות בחינת הגבולות של העיר מצליח להעמיד דיוקן עמוק ומדויק או לפחות טיוטה לדיוקן שלה.

אולם רוב הסיפורים בקובץ נופלים באחת ממלכודות האלו: לא כולם מנסים או מצליחים לתפוס משהו מאופי העיר, אלא מתרחשים בה בלבד; אם הם תל אביביים, הם לרוב סטראוטיפיים, ולא אחת הם בינוניים, וייתכן שנבחרו רק בגלל שהם תל אביבים. "Clear Recent History" של גון בן-ארי, "מערבולת" של סיליה בקנג או "המיותרים" של גיא עד ואחרים, היו יכולים באותה מידה להתרחש בעיר אחרת, הגם שרחובותיה של תל אביב מפציעים באופן רנדומלי במהלך הסיפורים; סיפורים כמו "נשים" של מתן חרמוני, "הבלש שזלג הצידה בזמן" של לביא תדהר, "סנטר" של אסף גברון או "תל כביר" של שמעון אדף הם אמנם יחסית תל אביביים, אך לטעמי הם בינוניים במידת מה, מה שמעלה את החשש האמור שלולא הקובץ הנוכחי לא היו רואים אור.

סיפורים אחרים, כמו "מורה דרך" של יואב כ"ץ או "מסכת שינה" של גדי טאוב, הם יחסית טובים, אך הם מאששים את הסטראוטיפים התל אביביים, ולכן קצת משעממים אותי כקורא ישראלי. הסיפור של טאוב, למשל, מתרחש סביב מכוני ליווי. בכך שיש זונות בתל אביב, כשם שיש קדושה בירושלים אין כל חידוש. יהיה מרתק יותר לקרוא על אי של קדושה בתל אביב או על מכוני ליווי בירושלים. מנחם בגין הודיע לנו ש"יש שופטים בירושלים". האם יש זונות בירושלים?

תל אביב נואר, אתגר קרת ואסף גברון עורכים, כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור, 2014, 254 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן ביקורות קודמות"]

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.