את מה שההולנדים שכחו על אופניים, כאן לא ילמדו לעולם

אין סיכוי שמישהו בישראל יאמץ את השיטה ההולנדית. עוד לא נולד הפוליטיקאי הישראלי שיהמר על פרויקט ארוך טווח באמת. אז מה אם זה הפתרון הכי נכון, הכי זמין, הכי אקולוגי, הכי בריאותי, הכי מהיר, הכי יעיל. כאן זה לא יקרה (הולנד על אופניים – פרק רביעי ואחרון בסדרה)

Print Friendly

ממרחק הזמן ובעיקר המקום, קשה לקלוט ולהעריך עד כמה ההולנדים נעולים על פתרונות תעבורתיים הגיוניים ועד כמה אנחנו, כאן במזרח התיכון, בכלל לא מדברים את השפה שלהם. זה לגמרי בלתי נתפס. האופניים בהולנד הם נושא שהעיסוק בו מקביל לעיסוק שלנו בענייני ביטחון, אבטחה, טרור ומוזיקה מזרחית. כך לדוגמה, "שגרירות האופניים של הולנד", סוג של מיניסטריון (לא ממשלתי), שכל עיסוקו בהעמקת והסדרת השימוש הנכון בכלי התחבורה הזה, הגברת הבטיחות האישית, שיפור התשתיות, מחקרים, הדרכה, חינוך ועוד. הם מכונים "שגרירות", כי זה הכינוי שהודבק למיניסטריון דומה כשהוקם אצל השכנים מדנמרק, וכאשר שני העמים הדומים כל כך מתחרים ביניהם על זכויות היוצרים והבכורה בכל האמור בהנחלת תרבות הדיווש בתוך הארץ, ביבשת – אז הנה לכם שגרירות האופניים ההולנדים מול שגרירות האופניים הדנית. וזה ממש לא עניין לוקאלי. וכך, בין השאר, נציגי "שגרירות האופניים של הולנד" ביקרו בשנה האחרונה בתל-אביב והתנסו בפרויקט תל אופן של עיריית ת"א, וגם ב… זוועות "נתיבי האופניים" של העיר העברית הראשונה. כן מר חולדאי, מדובר במראות קשים.

כלי תעבורה עירוני. כלי שימושי. לא ספורט, לא הרים: פשוט אופניים (צילום:: טובי פולק)

אפשר לצלול עוד ועוד לפרויקטים התחבורתיים, החברתיים, העירוניים, הכפריים, האורבניים והמסחריים הקשורים בשימוש באופניים בהולנד. אפשר, אבל נדמה לי שקוראי הסדרה הבינו את העיקרון: העדפה מוחלטת, חד משמעית, כמעט דרקונית, למדוושים – על פני כל אמצעי תחבורה ותעבורה אחר. ככל האפשר, כמובן. בהיגיון. בסדר. בנחישות והתמדה, כמו ש(אולי) רק ההולנדים יודעים. הם מעשיים, הם חרוצים, הם מאוד מאוד נחושים, ואת תוצאת כל מרכיבי האופי האלה אפשר למצוא בכל פינה בארץ הקומפקטית והשטוחה הזאת, קיץ וגם חורף ובכל רגע נתון.


בישראל, הכסף הגדול תמיד ינצח את הכל

ובסוף הכל עניין של תרבות. של אופי לאומי. של אנשים. ומעל האנשים, גבוה מעל ראשם של האנשים, עומדים נבחרי הציבור והפקידים. המנהיגים. הפוליטיקאים. ההולנדים, עם שנלחם מאות שנים בים שמקיף אותו ומאיים להציפו ולהטביעו, ניגשים לפרויקטים לאומיים בידיעה ברורה שאין שום סיכוי שמי שיתחיל בהם, גם יזכה לקטוף את פירותיהם. ולא, אנחנו לא מדברים על מרחק של 3-2 קדנציות – כאן מדובר על עשורים רבים. לפעמים חמישים שנה. אפילו שמונים שנה. אצלם, פרויקט של חמש שנים, עשר שנים, חמש עשרה שנים, זה ממש מעבר לפינה. הם לא נרתעים ממהלך שייתכן שזה שהוציא אותו לדרך לא יחיה לראות אותו מתגשם. הם מבינים שפרויקטים של תשתית – מים, ים, יבשה, אוויר וגם תחבורה, זה עסק שדורש הקצאה מסיבית, עצומה, של תשומות כלכליות ואנושיות, וברור להם שאף אחד מהם לא יגזור את הסרט הצבעוני בחנוכת הסכר הגדול, מערכת המחלפים, גשר האופניים המרהיב או התחנה המרכזית החדשה.

גם חברות ההשכרה הבינו (צילום: טובי פולק)

וכאן? האם זה אפשרי כאן? האם משהו מזה אפשרי כאן? בשתי מילים: זה אפשרי. בשלוש מילים: זה לא יקרה. מדינה שבששים ומשהו שנותיה לא הצליחה ליצב רכבת ארצית נורמלית; עיר מרכזית אחת שלא הצליחה לחפור אפילו קו אחד מסכן אחד של רכבת תחתית; שלא השכילה ואפילו לא ניסתה את אופציית הרכבת העירונית הקלה; שפרויקט הדגל העירוני שלה – להלן נתיבי אילון – היה אמור להסתיים לפני יותר מ-30 שנה ועדיין לא רואים את סופו; מדינה שמקדשת ומקדמת תחבורה פרטית על פני כל אמצעי תעבורה אחר… ובכן, כאן זה לא יקרה.

הסעה לכל המשפחה (צילום: טובי פולק)

אף אחד לא יסגור את לב העיר תל-אביב לתחבורת כלי רכב ממונעים; אף אחד לא ימנע חניית כלי רכב בשולי רחובות העיר בשביל לפנות מקום לשבילי אופניים – שבילים רצופים!; אף אחד לא ימנע מתושבי העיר, מהמבקרים בעיר, מנהגי המוניות, מהאוטובוסים – מאף אחד – להמשיך לעשות את מה שנעשה כעת, והרבה יותר גרוע.

כי במציאות הפוליטית, ובעיקר המציאות העסקית הישראלית, אף אחד לא יכול לגבור על האינטרסים של הפוליטיקאים, שמונעים על-ידי הכוחות הכלכליים והעסקיים. למדינה יש אינטרס ברור לעודד תחבורה פרטית על חשבון התחבורה הציבורית; להעדיף מכוניות פרטיות על פני מוניות ואוטובוסים; להעדיף מוניות ואוטובוסים על פני תחבורה ציבורית תחתית ו/או עלית; להעדיף תחבורה פרטית צפופה וחונקת, רועשת ומזהמת, על פני מנהרות של רכבת תחתית, מסילות ברזל, חשמליות (טראם) עירוניות. וכמובן: אופניים.

כי הסיפור, כמו תמיד, הוא כסף. הרבה מאוד כסף. המדינה עושה הון מהמיסוי על כל סוגי כלי הרכב; הון גדול פי כמה מהמיסוי על כל סוגי הדלקים; הרשויות המוניציפאליות עושות הון עתק מכל ענייני החניה, על שפת הרחובות ובחניונים הציבוריים וגם הפרטיים; חברות האוטובוסים, בעלי המוניות, בעלי הזכיונות למגרשי החניה והחניונים, לכולם אינטרס עליון לשמר את המצב כפי שהוא, ויותר. וכמובן: חברות הדלק והאנרגיה, תושבי העיר האמידים שלעולם לא ייתנו את ידם להגבלת התנועה בעיר, רשתות השיווק הגדולות, בתי הכלבו, חנויות הנוחות וכל השאר, שלא יקבלו שום הגבלה על מערך האספקה למרכולים, לקניונים ולחנויות. וכן הלאה. שלא לדבר על החניה הצמודה לבית או במרתפו.

העדפה לאופניים? תשכחו מזה. קודם כל, עוד לא נולד הפוליטיקאי – מקומי ובוודאי ארצי – שיהמר על פרויקט ארוך טווח באמת. וכשאני אומר ארוך טווח, הכוונה היא לא לשלוש עד חמש או שבע שנים. כאן אנחנו מדברים על תוכניות של עשורים. כולנו יודעים שאין לזה היתכנות. אז מה אם זה הפתרון הכי נכון, הכי זמין, הכי אקולוגי, הכי בריאותי, הכי מהיר והכי יעיל. את מקבלי ההחלטות כל הדברים האלה לא מעניינים.


יש מקומות שבהם חשמל הוא לא לא מילה גסה

ולסיום המסע הזה, הערה שבצידה הארה. וגם היא על שני גלגלים. את הדרך להולנד עשיתי כשצמד המילים "אופניים חשמליים" מוקצה מבחינתי מחמת כל מיאוס. מוצר בלתי אכיל, בלתי סביר, מסוכן, מתנשא ופוחז. צעצוע מותרות לילדים ונערים חסרי חינוך, שהוריהם המופקרים הפקידו בידיהם וברגליהם כלי תחבורה שבקלות עלול להפוך לרוצח שקט – גם לרוכבים עליו, אבל בעיקר לחסרי המזל שנדרסים על ידו. אני לא מצליח להבין מדוע נער מתבגר, בריא וחזק, צריך לרכוב על כלי תחבורה דו-גלגלי מונע בחשמל, שבעצם חוסך ממנו את הדבר ההגיוני היחיד שהוא אמור לעשות על כלי כזה: לדווש. מאיפה צמחה הבטלנות הזאת? מה זה העצלנות הפושעת הזאת? למה שנער בן 15, 16 – אפילו בחור או בחורה בני 30-25 לא ידוושו? מילא בערים שיושבות על הרים וגבעות – אבל בתל-אביב? בהרצליה? בגבעתיים? ברמת-גן? ברמת השרון? בהוד השרון?

כן, אלה אופניים חשמליים. זה הפתרון הנכון (צילום: טובי פולק)

מגיע ילד רגיל ובריא לגיל בר מצווה ולפעמים הרבה פחות מזה, מקבל מההורים חסרי האחריות שלו כלי תחבורה עם מצערת, מניח את ישבנו על המושב, ובמקום להזיז את הרגלים, לשמן את העצמות והשרירים, לפתח כושר גופני, בריאות ואורח חיים טיפ טיפה יותר בריא וספורטיבי, הוא פשוט סוחט את המצערת. יושב כמו פרזיט על הכיסא ולא מזיז את הרגליים. ונניח כרגע לשיפורים הבלתי חוקיים שהופכים את הכלים האלה לקטנועים שדוהרים במהירויות של 50-40 קמ"ש; ונחסוך את הזעם שלנו – הולכי הרגל – שהמדרכה שלנו הופקעה וחיינו, על המדרכה, הופקרו.

מצוידים בכל מה שחשבנו על אופניים חשמליים, כבר ביום הראשון של הסיור נדהמנו לשמוע שכל זוג אופניים שני, חדש, שנמכר היום בהולנד – הוא חשמלי. כן, כן: 50% מסך זוגות האופניים שנמכרים בהולנד, הם חשמליים. איך זה ייתכן? והרי שנים שאנחנו מחפשים את התפלצת הזאת בכל פינה באירופה ולא מוצאים. אז בהולנד? מכל המקומות?

אז כן. החשמל הגיע גם להולנד, וכנראה שלמקומות אחרים ביבשת. אלא שהחשמל שאנחנו מכירים, החשמל שלנו, זה ממש לא החשמל שלהם. בביקור בפארק האופניים של יצרנית האופניים ההולנדית "גאזל" ראינו הרבה מאוד סוגים ודגמים של אופניים (אף אחד מהם לא אופני ספורט-כביש וגם לא אופני הרים – רק אופניים "שימושיים", כהגדרת המארחת שלנו מטעם החברה), אבל לא ממש זיהינו את המפגע החשמלי. אז שאלנו. והראו לנו. וגם הסבירו.

אז ככה: בניגוד לסוללה הישראלית העצומה, ששתולה ניצבת ב-V  של מרכב האופניים המקובלים כאן (אלה בעלי הגלגלים הקטנים), במקרה ההולנדי מדובר בפיסת פלסטיק שטוחה, קטנה יחסית וקלה, שמשולבת במנשא האחורי (ה"סבל", הבגאז') של האופניים. יש מכלולי הנעה שמחוברים לגלגל האחורי, אחרים מעבירים את הכוח באמצעות תמסורת לגלגל הקדמי, אבל התוספת החשמלית תמיד מוצנעת. וזה לא במקרה. ההולנדים ממש לא גאים בתוספת החשמלית שנכנסה לחייהם לא מזמן, ורבים מהם היו מעדיפים שהסביבה לא תזהה אותם כ"רוכבים חשמליים" (או "מתוגברים"). בדגמים רבים הסוללה מכוסה ומסווית באמצעות סלי קניות, תיקי נסיעה, מנשאי ילדים ועוד.

אבל ההפתעה הגדולה חיכתה לנו בחוץ, במשטח נסיעות המבחן שאליו יצאנו מאולם התצוגה. כולנו היינו מסוקרנים לבדוק איך ומה עושה החשמל הזה לאופניים ההולנדיות, ומה רבה הייתה ההפתעה: אין מצערת. אי אפשר להתיישב בניחותא ולהתחיל לנסוע ככה סתם, משל היה זה קטנוע חשמלי או קלנועית. לא ולא. החשמל ההולנדי לא מחליף את כוח הדיווש – הוא רק מתגבר את עבודת הרגליים שלנו. עוזר לנו לנסוע מהר יותר, להתגבר על הרוח שמגיעה מלפנים או מהצד, לעבור בקלות עליות קטנות, לקחת אותנו קצת יותר מהר למרחקים שעולים על מרחק של בלוק או שניים בעיר. החשמל באופניים ההולנדיות הוא אמצעי עזר – לא תחליף.

סוללה שטוחה ודקה על הסבל. לא מפלצת חשמלית, לא קטנוע מוסווה (צילום: טובי פולק)

אי אפשר להתקדם בלי לדווש. אי אפשר להתיישב ולחכות לחשמל. אי אפשר לקחת תנופה ואחר-כך לנוח. הרכיבה והדיווש מתבצעים בדיוק כמו בכל זוג אופניים הולנדי תקני, כאשר החשמל קצת מקל על החיים ועוזר. אפשר לבקש ממנו עזרה צנועה, עזרה בינונית, עזרה גבוהה ואפילו עזרה טורבו. אבל החשמל הזה בא לעזור למדווש – לא להחליף את רגליו.

ועל רגל אחת, בעצם שתיים, הנה לכם כל ההבדל בין מי שהם, לבין מי שאנחנו לעולם לא נהיה.

(כתבה רביעית ואחרונה בסדרה)

* הכותב שהה בהולנד במסגרת סיור עיתונאים מישראל בהזמנת ממשלת הולנד

[related-posts title="לפרקים הקודמים בסדרת המאמרים"]

 

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה אופניים, איכות הסביבה, בעולם, חברה וסביבה, פנאי, קיימות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על את מה שההולנדים שכחו על אופניים, כאן לא ילמדו לעולם

  1. מאת גידי‏:

    כתבה טובה ,אבל לא הכל אשמה של ממשלה ,שרים,ראשי ערים שצריכים לתת עדיפות . ולצערנו הציבור האדיש שלנו אפילו לא דורש התייחסות לנושא, תקן אותי אם אני טועה.(אפילו בת"א לא התארגנו להפגנה או עצרת הסברה בנושא.)

  2. מאת hamlet‏:

    הכל נכון, אך לא הכל דבש.
    אתה שוכח את מחירי התחבורה הציבורית האסטרונומיים
    בהולנד,את מחירי האופניים -בשמיים,את המיסים הגבוהים,
    יחסית לבלגיה וגרמניה.
    ההולנדים קונים דלק ומזון במדינות השכנות.
    השחיתות בענף הבנייה בהולנד ידועה..וכנ"ל בתחום המוניציפאלי.