יום אחד, בקרוב, נהיה חיים של אחרים

יום אחד גם את המילים האלה אסור יהיה להגיד. ולכתוב. ואי אפשר להתאסף בקרן הרחוב. ואסור יהיה להגיד שום דבר על אף אחד בשום עניין. יקראו את דברינו. ישמרו את מילותינו. יתייקו אותנו. יקטלגו אותנו. יעקבו אחרינו. ואז ידפקו לנו על הדלת באישון לילה

Print Friendly

שני סירים עם מים עומדים על הכיריים. מתחת לאחד דולקת אש עזה והמים רותחים ומקפצים – בסיר השני מים צוננים ונעימים. אל הסיר הרותח משליך השף לובסטר עסיסי. מזון מלכים. בשבריר שנייה הייצור הימי מאדים, נשלק ונשלף – ואחרי רגע מוגש ברוב טקס לסועדים האנינים. גורמה עילי.  אכזרי לכאורה, אבל המבינים אומרים שדווקא הומני.

הכל נהיה בדברו. הכל על פי רוחו. נתניהו (דן בר דוב, ארכיון)

אל הסיר השני, שמימיו צוננים, מושלך הלובסטר השני – ורק אז מוצתת תחתיו האש. הלובסטר מרגיש בבית, שוחה מעדנות במים הנעימים, נהנה לחזור לסביבה מוכרת ומגוננת. אבל המים מתחממים לאיטם, מתלהטים ורותחים, והוא נופח את נשמתו לאט ובייסורים קשים.

התוצאה לא ראויה למאכל אדם. פיגולים.

משפטים?! כן - משפטים. איילת שקד (ציפי מנשה, ארכיון)

כמה פעמים בימי חיינו נדמה לנו שאנחנו מתבשלים לאט, אבל בטוח, בדרך להיות הפיגולים שבקצה היורה הרותחת. כמה פעמים אמרנו: עד כאן. זה לא יכול להיות. זה לא יקרה. לא עד כדי כך.

כמה פעמים אמרנו שאם זה, ואם ההוא, ואם ההיא – אז זה יהיה הסוף. שעושים מעשה. שיוצאים לרחובות. שמקימים בריקדות. שקמים והולכים. שלא ייתכן. שלא יעלה על הדעת. שהאחרון יכבה את האור. שלא ניתן. שלא נאפשר. שניאבק עד נשימתנו האחרונה.

כמה פעמים אמרנו שאסור להשוות. אבל. כמה פעמים חשבנו, כמה פעמים גם אמרנו, שגם אז, גם שם, גם בימים ההם, חשבו שלא יעלה על הדעת. שלא ייתכן. שזה לא הגיוני. שזה לא אפשרי. עד שהיה מאוחר מדי.

כמה פעמים ספרנו עד עשר – והכל קרה.

תרבות?! כן, תרבות. מירי רגב (דן בר דוב, ארכיון)

והמים ממשיכים להתחמם תחתינו. סביבנו. עד מעל לראשינו. והחום עולה. והנשימה נעשית כבדה וקשה. והמחנק גובר. ושוב אנחנו אומרים: זה לא יקרה. בסוף הם יבינו. הם לא יכולים. הם ייפלו. הוא לא יצליח. הם לא יעזו.

והוא מצליח. והם מעזים. ואנחנו שותקים. ושוב הוא מצליח. ושוב ושוב הוא מצליח. והם שוב מעזים. ועוד איך הם מעזים. ואנחנו משותקים. ולא קמים. ולא הולכים. ולא עושים. והמים ממשיכים להתחמם. ולהתחמם עוד. ועוד.

ובסוף, כשמים באמת ירתחו, גם לנו יהיה מאוחר מדי. כשהמים ירתחו ויגלשו, נהיה כולנו פיגולים.

והרי יום אחד יעבור חוק שגם את המילים האלה אסור לכתוב. ואסור להגיד. ואי אפשר להתאסף בקרן הרחוב. ואסור להגיד שום דבר על אף אחד בשום עניין. ויקראו את דברינו. וישמרו את מילותינו. ויתייקו אותנו. ויקטלגו אותנו. ויפתחו לנו תיקים. וישימו עלינו מעקבים. וידפקו לנו על הדלת באישון לילה.

יום אחד נהיה הסטטיסטים המושתקים בחיים של אחרים.

ואולי אנחנו כבר.

אנחנו, כמו הלובסטרים בסירים, כמו הצפרדעים במשל המקורי, מתבשלים לנו בנחת. לאט, אבל בטוח. בכל יום שעובר אנחנו מתקרבים להיות פגרים. פיגולים.

וכשנבין, כשנפנים, זה יהיה מאוחר. מאוחר מדי.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר - מאמרים קודמים"]

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה בארץ, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על יום אחד, בקרוב, נהיה חיים של אחרים

  1. מאת גורן‏:

    יש לך בעיה לא לקבל תוצאות של בחירות דמוקרטיות זו הבעיה שלך תבין אנשים החושבים כמוך הם מיעוט הולך ונעלם מה שנקרא בעיה דמוגרפית העולם השתנה פניה של המדינה משתנים מפא'י וגרורותיה נעלמו מהעולם מנהגי " פועלים" [אותם ח''כ מהשמאל]חיים היום בצפון תל אביב לובשים ארמני וקונים נדל"ן ומה שאתה כותב האמן לי לא מעניין אותם

  2. מאת גידי‏:

    כמה דמיון יש בין קיצוני ימני וקיצוני שמאלני ,שניהם פוחדים מהחוק ,פוחדים ממעקבים ,האזנות ושבאישון לילה ידפקו על דלתם.
    מי שהולך על הקו הדק בין המותר לאסור ,למרות התחכום וההפוך על הפוך בדברים ( להדליק נורה ! ) .ונקווה שהוא עוסק רק בכתיבה הנל.
    יתכן וסביר שאני טועה באבחנה שלי ,אז מה ,טובי יודע שהוא כותב אובססיות פוביות ושקרים…!?