שני סירים עם מים עומדים על הכיריים. מתחת לאחד דולקת אש עזה והמים רותחים ומקפצים – בסיר השני מים צוננים ונעימים. אל הסיר הרותח משליך השף לובסטר עסיסי. מזון מלכים. בשבריר שנייה הייצור הימי מאדים, נשלק ונשלף – ואחרי רגע מוגש ברוב טקס לסועדים האנינים. גורמה עילי.  אכזרי לכאורה, אבל המבינים אומרים שדווקא הומני.

אל הסיר השני, שמימיו צוננים, מושלך הלובסטר השני – ורק אז מוצתת תחתיו האש. הלובסטר מרגיש בבית, שוחה מעדנות במים הנעימים, נהנה לחזור לסביבה מוכרת ומגוננת. אבל המים מתחממים לאיטם, מתלהטים ורותחים, והוא נופח את נשמתו לאט ובייסורים קשים.

התוצאה לא ראויה למאכל אדם. פיגולים.

כמה פעמים בימי חיינו נדמה לנו שאנחנו מתבשלים לאט, אבל בטוח, בדרך להיות הפיגולים שבקצה היורה הרותחת. כמה פעמים אמרנו: עד כאן. זה לא יכול להיות. זה לא יקרה. לא עד כדי כך.

כמה פעמים אמרנו שאם זה, ואם ההוא, ואם ההיא – אז זה יהיה הסוף. שעושים מעשה. שיוצאים לרחובות. שמקימים בריקדות. שקמים והולכים. שלא ייתכן. שלא יעלה על הדעת. שהאחרון יכבה את האור. שלא ניתן. שלא נאפשר. שניאבק עד נשימתנו האחרונה.

כמה פעמים אמרנו שאסור להשוות. אבל. כמה פעמים חשבנו, כמה פעמים גם אמרנו, שגם אז, גם שם, גם בימים ההם, חשבו שלא יעלה על הדעת. שלא ייתכן. שזה לא הגיוני. שזה לא אפשרי. עד שהיה מאוחר מדי.

כמה פעמים ספרנו עד עשר – והכל קרה.

והמים ממשיכים להתחמם תחתינו. סביבנו. עד מעל לראשינו. והחום עולה. והנשימה נעשית כבדה וקשה. והמחנק גובר. ושוב אנחנו אומרים: זה לא יקרה. בסוף הם יבינו. הם לא יכולים. הם ייפלו. הוא לא יצליח. הם לא יעזו.

והוא מצליח. והם מעזים. ואנחנו שותקים. ושוב הוא מצליח. ושוב ושוב הוא מצליח. והם שוב מעזים. ועוד איך הם מעזים. ואנחנו משותקים. ולא קמים. ולא הולכים. ולא עושים. והמים ממשיכים להתחמם. ולהתחמם עוד. ועוד.

ובסוף, כשמים באמת ירתחו, גם לנו יהיה מאוחר מדי. כשהמים ירתחו ויגלשו, נהיה כולנו פיגולים.

והרי יום אחד יעבור חוק שגם את המילים האלה אסור לכתוב. ואסור להגיד. ואי אפשר להתאסף בקרן הרחוב. ואסור להגיד שום דבר על אף אחד בשום עניין. ויקראו את דברינו. וישמרו את מילותינו. ויתייקו אותנו. ויקטלגו אותנו. ויפתחו לנו תיקים. וישימו עלינו מעקבים. וידפקו לנו על הדלת באישון לילה.

יום אחד נהיה הסטטיסטים המושתקים בחיים של אחרים.

ואולי אנחנו כבר.

אנחנו, כמו הלובסטרים בסירים, כמו הצפרדעים במשל המקורי, מתבשלים לנו בנחת. לאט, אבל בטוח. בכל יום שעובר אנחנו מתקרבים להיות פגרים. פיגולים.

וכשנבין, כשנפנים, זה יהיה מאוחר. מאוחר מדי.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמים"]