[rating=4]

מעשה בסיפור אגדה עממי על אדונית – מכשפה שנהגה לטרוף את בעליה ולשתות את דמם. "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון הוא סיפור המזמין בדרך כתיבתו הלחנת אופרה המושתתת על הטקסט. החזרות האינסופיות (המכוּונות) על אותם הלייטמוטיבים יוצרת קצביות.  הלייטמוטיב הראשי בפתיחה הוא דווקא הגשם שיורד ללא הפוגה וכופה על הרוכל לבקש מחסה בבית האדונית. מאידך החרדה המשתקת את הרוכל מפניה וחוסר יכולתו להתנתק ממנה, הופכים את הסיפור העגנוני למזרה אימים, כמעט היצ'קוקי. דווקא בגלל החזרה המכוונת על אותם מוטיבים, ההתפרצות בסוף כשהאדונית טורפת את הרוכל, הופכת לדרמה מצמררת.

שני שיאים אמורים להיות בדרמה – האחד כשהרוכל מבין ממה ניזונה האדונית, והשני כאשר הוא נמלט על נפשו וחוזר, והיא נועצת בו את שיניה. אולם שיא הדרמה לא השתקף במוזיקה של חיים פרמונט. הכול היה כאן: פתיחה כמעט "ברוקנרית" בעושר התזמור שלה, צלצול פעמונים כנסייתי, ציטוט מ"יום הדין", אפילו מוטיבים של כלייזמרים, ובעיקר שירה מרשימה ומשחק דרמטי כובש של הטנור בעל הקול המשוחרר והגוונים הכהים גיא מנהיים בתפקיד הרוכל. הסופרן עידית זמיר בתפקיד האדונית הייתה מרשימה בכישרון משחקה, אך דומה היה שהיא שרה מעל לרגיסטר הטבעי של קולה בסופרן צווחני. התחושה הייתה של מונוטוניות שלא הובילה לשיא של התפרצות, מונוטוניות של מרווחים צורמים, שחזרו על עצמם והקנו תחושה של לקט תמונות בודדות.

 הבימוי החכם של עידו ריקלין תרם לעוצמת הדרמה: על רקע רשת שבה "לוכדת" האדונית את הרוכל, היה שולחן ענק ששימש גם כמיטה. תחתיו הסתתרו שלושת בעליה ה"טרוּפים", שבגדיהם היו מגואלים בדם. הם שימשו גם כמשרתים המגישים קערות מזון לאדונית ולרוכל.

עיצוב התלבושות של אורן דר היה מרשים: האדונית לבשה מבחר שמלות אדומות כדם, והרוכל לבש טלית ועטה זקן. כשעברה לעולם הבא, לבשה כתונת לבנה עם פס אדום. התאורה של אבי יונה בואנו, שנעה בין צללי היער הכחול לאור השחר, הייתה כובשת ביופייה.

תאוות הזלילה, שאינה יודעת שבעה היא המשותפת לסיפור העגנוני ול"שיץ" – הקומדיה הסרקסטית של חנוך לוין. זו האחרונה נסבה על החיים הזעיר-בורגנים ועל תאוות הבשר והבצע בצל המלחמות, או כלשונו של לוין: "אלמלי היינו יודעים שאנחנו חיים היסטוריה – לא היינו מחזיקים מעמד". תאוות הבשר כה דומיננטית עד שאת הבמה מעטרים ארבעה פגרי בהמות נוטפי דם. את פפכץ גילם הבריטון נח בריגר בכישרון רב, ואת צשה – הסופרן אירה ברטמן. זוג "מהוגן" בשלייקס ובשמלה משובצת של עקרת בית יענטע משתוקקים להשיא את בתם שְׁפְּרָכְצִי לכל דכפין.

"שְׁפְּרָכְצִי בתי, סגרי את הישבן בבית, רצוי בכספת, גברים רעבים משוטטים ברחוב. עם גרזן, הם יגמרו לך את התוּחס פילה ולך לא יישאר מה להציע כשיבוא סוף-סוף הגבר שלך" – מזהיר האב את בתו בדאגה. והוא מוסיף: "אני לא מבין מה חסר לשפרכצי בתי שאף אחד לא רוצה לקחת אותה? הרי זו ממש מציאה. הכול בשר, בשר נקי, עצמות אין בכלל. ומאיזה צד שאתה לא ניגש – יש. יש. אתה אוהב שוק – יש לך שוק. אוהב בשר חזה – קח בשר חזה. לשון – הנה לשון. כליות רצית – הכליות לפניך. והכול רך וטרי ונמס לך בין הידיים. אתה שם את הראש – והראש שוקע. אתה מדגדג – זה צוחק. אתה מלטף – זה נאנח. אתה מדבר פוליטיקה – זה מקשיב ומכין לך בינתיים סלט ואתה מסתכל בשקט באחוריים ומתגרה. אני לא מבין, הרי מבחינת בשר אני נותן פה שתי נשים בתוך אישה אחת!" ואלו שפרכצי רוצה להיות מצודדת אחרי שאכלה עשרים סנדוויצ'ים עם נקניק מתוך תיאבון, עשרה מתוך ציפייה ומתח, ועוד חמישה ממפח נפש.

אי-אפשר שלא להתגלגל מצחוק על כל חידוד של חנוך לוין. המלחין יוני רכטר בחר להבליט את הסרקזם של חנוך לוין: האופרה מתחילה בתרועת כלי נשיפה "חגיגית", ללמדך שאנו ערב מלחמה "הרואית". לכל "הצהרה" של אחד הגיבורים נלווה חליל, קסילופון או פעמונייה לעגניים או שירה של מרווחים יורדים. אי-אפשר היה שלא לצחוק/לבכות מהאירוניה המרירה של לוין שאותה הבליטי רכטר תוך הדגשת הרבדים של הטקסט המזעזע, המצחיק רק לכאורה.

ב"שיץ" מדובר על רביעיית סולנים ולא על אופרה לזוג זמרים.  מבין הזמרים בלטה הסופרן יעל לויטה בתפקיד שפרכצי העגלגלת בשמלתה הצהובה עם סרט פפיון ענק באמצע ש"אורז אותה". לויטה כמו נולדה לתפקיד שפרכצי. הבריטון עודד רייך בתפקיד צ'רבס – החתן שסוחט מהאב את טיפת דמו וכספו האחרונה – היה מרשים בשירתו ובעיקר בכישרון משחקו. גם נח בריגר בתפקיד האב המודאג והכיליי, היה מצוין. הטקסט שערכה מולי מלצר כבר היה מעוצב כמחזה. כך שהפעם יכלו הבמאי, התאורן והתפאורן להבליט את הטקסט הגרוטסקי.

עידו ריקלין הבליט את האבסורד שבמלחמה הנואלת ואת תאוות הבצע בלתי מרוסנת, כשאפילו הילדים מנסים לרצוח את הוריהם כדי לרשת אותם. גוני התאורה היו מלאי קסם – צהוב שהבליט את שמלתה הצהובה של שפרכצי, כחול זוהר שהבליט את החליפה המעונבת של האב, וירוק זוהר, צבע בצע הכסף והקנאה. יוני רכטר תזמר את האופרה כמו מחזמר ברכטי עליז לכאורה עם גוונים צורמים במכוון.

התזמורת, תחת שרביטו של איתן שמייסר, כיסתה לעתים את שירת הסולנים ולא ניגנה בלכידות. אך היה נפלא לעקוב אחר השנינה של חנוך לוין. גם אם לא הייתה כאן בדיוק אופרה – הרי שהאיוולת שבמלחמות, זכתה בביצוע זה להבלטה משופדת. הרעיון לכרוך את שתי האופרות לערב אחד (במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב) שבו יש קשר בין תאוות הזלילה של האדונית לבין תאוות הבצע והזלילה של החברה הבורגנית האדישה לכול, היה מופלא.