עיסוק בצער יכול לגרור משורר ואפילו משורר מאופק לסנטימנטליות וכשמדובר בחולי ובמוות אף לרחמים עצמיים. הנטייה להטביע חותמת "נאמן למקור" יכולה להתדרדר לתצלומי תקריב קשים לצפייה. ברכה רוזנפלד חמקה מפיתוי זה. זהו יומן מסע פואטי בשבילי חָלְיָהּ מלווה ברפלקסיה כמו תיאולוגית על כוחה המרפא של השירה. בְּשִׁירָהּ האחרון הֵיכָל אֹשְׁרִי הַזָּעִיר (עמ' 64) חותמת רוזנפלד את ספרה בקרדו מעורר התפעלות על עצמת אמונתה בכוחה התרפי של השירה: כָּאן הַפְּרוֹזְדּוֹרִים מִתְנוֹעֲעִים / עוֹבְרִים דֶּרֶךְ הַדַּפִּים / לָאוֹתִיּוֹת יֵשׁ חֹם /  מִלְמוּלִים הֵם כִּסּוּיִים / רִשְׁרוּשִׁים הֵם רְטִיּוֹת בְּצֶבַע כָּתֹם / לַהֲבָרוֹת עוֹר וְגִידִים, חֻצְפָּה וּקְלִפּוֹת / אֲבָל הַמִּלִּים / הַמִּלִּים יוֹדְעוֹת לְהַקְשִׁיב וְכֵיצַד לְבַטֵּל יִסּוּרֵי גֵּיהִנֹּם.." טיעון זה, לכוחה המרפא של השירה נשמע כבר ביוון העתיקה, האל אפולו הוא אל השירה והרפואה גם יחד. אכן, גם רגע גֵּיהִנּוֹמִי יכול להכיל חלקיק רגע של מבט נהיר. לנוכח פני המוות מוצאת עצמה רוזנפלד מחזרת אחר אותה הוויה מושגת לא מושגת. למזלה, השירה הייתה מורגלת לדיוקן פניה, עיניה, קולה, גון שפתיה וזו הושיטה לה יד רכה ב"סוטו ווצ'ה" כבר בצעד הראשון.

בשיר טֶרֶם עֵרוּת, (עמ' 27) לאחר התפוגגות סמי הנרקוזה ותחושת הערפול, "כְּמוֹ הִלָּה אוֹ אוֹר רִאשׁוֹן / אַחֲרֵי הַחֹשֶׁךְ וְהַתְּהוֹם / לֹא הָיוּ מִלִּים לֹא הָיוּ שְׁמוֹת / לֹא הָיָה עוֹלָם". אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בְּרֵאשִׁית, שם פרדוכסלי משהו, מדבר על מרפא שלאחריו יש בראשית וחיים חדשים. כבפסוקי המקרא הראשונים המשוררת עושה במסעה הפרטי: דרך – בין תוהו ובוהו וחושך › לאור. מסעה נפתח בשיר מִטָּה (עמ' 10), שיר בעל שם הומופוני למִיתָה. שתי מילים הומופוניות אלו מסמנות את חללי חווייתה הפואטית. בעולמנו האסוציאטיבי מיטה מסמנת שינה ותנוחת שינה, מצב פיזיולוגי של אי ערות, מעין עלפון או מצב של אי הכרה, מצב שבו הגוף שרוע באופן אופקי כגופה או פגר. זהותן הצלילית של שתי המלים מציירת מסלול מדומיין בין שלב הכניסה לבית החולים ותנוחת היציאה האפשרית ממנו. המשוררת מפליגה בהרהורים על גורל החולים שישנו על המיטה לפניה "כַּמָּה אֲנָשִׁים שָׁכְבוּ בָּהּ לְפָנַי / כַּמָּה הֶחְלִימוּ, כַּמָּה נִפְטְרוּ / לְעוֹלָם לא אֶדָּע.." הרהורי מוות, אכן חולפים במוחה. מאותן תהיות מהוססות פותחת המשוררת את הבית השני בהצהרה כמעט רליגיוזית "מֵעַכְשָׁו הִיא לִרְשׁוּתִי.." החולה משתלטת על הפוטנציאל הגלום במסעותיה, החולה משתלטת לא על המיטה, אלא על גורלה. בעיניה היא הופכת לספינה שסדיניה הם מפרשיה. "מֵעַכְשָׁו הִיא לִרְשׁוּתִי / עַל מִפְרָסֵי סְדִינֶיהָ תִּשָׁא אוֹתִי / כְּמוֹ סְפִינָה / עַל מֵי מַחֲלָה מְלוּחִים" כדגל בנגמ"ש מפקד בתחילתה של מערכה, הקרדו הפואטי של רוזנפלד מונף כבר בתחילת המסע "שָׁם / אַיַּסֵּד אֶת רֶפּוּבְּלִיקַת הַמְּשׁוֹרְרִים / הַשִּׁירִים יִקְרְאוּ לַמָּשִׁיחַ / הוּא לֹא יְסָרֵב לְהַגִּיעַ." בבית האחרון נטענות כמה טענות אפשריות, שהשירה היא שפתו של המשיח, שהשירה מהלכת עליו קסמים ואפשר שהמשיח הוא עצמו משורר ולכן 'הוא לא יסרב להגיע'. אט אט מתברר שמסעו של ספר זה הוא מסע בירור אידאי בכוחה של השירה לְהוֹשִׁיעַ, לְהַצִּיל וּלְחַיּוֹת. גם בשיר מְחִצּוֹת (עמ' 44), בעת האזנה כפויה לקולות האנקות, האנחות, הנהימות והשיעולים של שאר החולות שמעבר לפרגודים, היא מספרת על עצמה:

אֲנִי שׁוֹתֶקֶת – אַשְׁרֵי

לֹא אֲבַזְבֵּז קוֹלוֹתַי

לִי יֵשׁ מִלִּים

שֶׁמַּצְמִיחוֹת כְּנָפַיִם

לעניין מִלִּים שֶׁמַּצְמִיחוֹת כְּנָפַיִם, ראוי לזכור את דברי חז"ל בעניין תפקיד האמירה ביצירת המציאות. פרשת בראשית מתארת את בריאת העולם באומר. המדרש מספר כי בריאת העולם לא נעשתה בעמל וביגיעה אלא בדבור. דומה שתיאולוגיה זו עומדת בבסיס כתיבת שיריה אלה וביסוד הבראתה. אמונתה בכוחם של מלים ושירים לקרוא למשיח (ושיריה בפרט, יש להניח) ואמונתה בכך שהוא יענה ויבוא להושיעה, אלה שני העיקרים העומדים ביסוד "תיאולוגיה" זו.

המהלך האינטגרטיבי הכפול, הלירי והאידאי ממשיך בשיר אֲנִי רוֹצָה לְהַרְחִיק מִכָּאן (עמ' 12) לא פשוט לחלות בסרטן ולעמוד כאותו נדון למוות, בתחתית הגרדום ולהמתין באפלה מאחורי עיניים קשורות להשחלת טבעת החנק סביב ראשך, לנגיעת קצות אצבעות ידיו החמות של התליין בשיער ראשך, לא ברור לי איך לב בגודל של אגרוף קמוץ יכול להכיל כל כך הרבה פחד, ובתוך כך כותבת רוזנפלד "אֲנִי רוֹצָה לְהַפְרִיחַ עוֹרְבִים לְבָנִים / לְהַאֲכִילָם פֵּרוּרֵי פְּסוּקִים ../ ..אֲנִי רוֹצָה לִשְׁמֹעַ אֶת הֵדֵי הַסְּפָרִים הַיְּשָׁנִים / רִגּוּשֵׁי דַּפִּים / אֶת הַדּוּמִיָּה הַמַּצְהִיבָה שֶׁבַּשׁוּלַים / וְקוֹלָן הַסַּקְרָנִי שֶׁל כּוֹתָרוֹת / יִנָשֵּׂא בַּמִסְדְּרוֹנוֹת שֶׁבֵּין / הָאוֹתִיּוֹת…" עורבים לבנים שמא כוונתה לתקוות ולתפילות? ושוב המשוררת רוצה להאכילם בפרורי פסוקים. שרועה המשוררת על מיטה חוליה, בתחילתו של אשפוז לפני דרך חתחתים וכל מחשבותיה נתונות לדומיה המצהיבה שבשולי הספרים, האין זה מפתיע? המחלה חושפת את המשוררת לאיום וכליה ומעייניה נתונות לדאגה להאכיל את אותה הוויה עלומה בפרורי פסוקים.

בשיר הִתְעוֹרְרוּת (עמ' 28), שוזרת המשוררת מלה במלה את תפילת מודֶה אֲנִי: צִנּוֹרוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלִים אֶל תּוֹכִי / צִנּוֹרוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלִים מִמֶּנִּי / צִנּוֹרוֹת מְטַפְטְפִים, מְזִינִים / צִנּוֹרוֹת מְנַקְּזִים /.. וּבְעוֹדִי נְתוּנָה לְחַסְדֵי מַאֲזַן הַנּוֹזְלִים / מוֹדָה אֲנִי מִלְּפָנֶיךָ עַל שֶׁהֵשַׁבְתָּ נַפְשִׁי / וְרוֹצָה לִצְעֹק מִשִּׂמְחָה עַל שֶׁהֵשַׁבְתָּ נַפְשִׁי.." בין שורות השיר אנו מתוודעים לאמונה היהודית, שבשעת שינה או תרדמה תחת סמים נרקוטיים בזמן התערבות כירורגית מתנתקת הנשמה מהגוף ומופקדת בידי האל, והוא מחזירה ברחמיו בבוקר מחודשת ורעננה. סימוכין לתפיסה זו יש בפסוק "בידך אפקיד רוחי", שעליו מסתמך הפיוט אדון עולם – "בידו אפקיד רוחי, בעת אישן ואעירה." רוזנפלד מכירה בשתי המשמעויות, זו הרואה בהתעוררות פעולה פיזיולוגית שעיקרה פקיחת עיניים ומעבר משינה או הרדמה לערות וזו הרואה בהתעוררות שיבת הנשמה לגוף, אגב התכתבות עם תפילת מוֹדָה אֲנִי רוזנפלד מודה לאל על שהשיב לה את נפשה.

שום תְּהִיָּה לא תבהיר את העובדה הנחרצת שדווקא ביציאה מניתוח אנו נתפסים לרוח רעה ומהרהרים בכך שאנו בני חלוף, ועם זאת נאחזים בחיים בדבקות גדולה. הוויית בית החולים מתוארת בשיר רַגְלַיִם קָרוֹת (עמ' 37): "אַתְּ צְרִיכָה לְהִתְהַלֵּךְ / לְהַפְעִיל אֶת שְׁרִירִי הַלֵּב / לְהָאִיץ אֶת זְרִימַת הַדָּם / לְהָנִיעַ אֶת הַגַּפַּיִם.." אֲנִי גּוֹרֶרֶת עַצְמִי וּבְשָׂרִי / עַל רַגְלַי הַקָּרוֹת / עֲקוּדָה אֶל מוֹט הַנִּיקֶל הַנּוֹצֵץ / וְשַׂקִּית הָאִינְפוּזְיָה /  הִיא הַנֵּס / שֶׁעָלָיו מִתְנוֹסֵס.. " בחלקו השני, היא מדמה את עצמה לפרדה פצועה בשלג, מתמונת בית חולים מוכרת ושגורה, השיר מדלג באחת לנוף מושלג, קרחונים וזוהר צפוני, כן, ההבראה אינה באה בקלות. אֲנִי גּוֹרֶרֶת אֶת חַיַּי / פִּרְדָּה פְּצוּעָה בַּשֶּׁלֶג / גּוֹרֶרֶת / מִזְחֶלֶת עֲמוּסָה / וְהַגּוֹרָל / כְּמוֹ עֶגְלוֹן שִׁכּוֹר / מַצְלִיף בְּעַכּוּזָהּ" הגורל אינו מניח, הוא מצליף, ובכל זאת בל נטעה, המזחלת מוסיפה לנוע ולהתקדם על שטיח השלג אל היעד. בשיר הַגְדָּרָה חֲדָשָׁה לְאֹשֶׁר (עמ' 62) המשוררת מובילה אותנו החוצה אל מחוץ לבית החולים. בחוץ, בהיותה כבר משוחררת ובריאה, היא נותנת סימן בחיים הנורמאליים, בחייו של אדם בריא וסר דאגות רפואיות "זֶה כָּל כֹּל כָּךְ פָּשׁוּט – / לָצֵאת אֶל הָרְחוֹב / לְהִכָּנֵס לַמְּכוֹנִית / וְלָדַעַת / שֶׁהַיּוֹם לֹא נוֹסְעִים / לְבֵית הָחוֹלִים." זהו ערכה הסגולי של השירה, במפתיע בדרך לרכב, עם סל ביד, בדרך לשוק או למרכול, אנו מקבלים ממנה הגדרה חדשה לאושר. העובדה שקשה לזהות מקור של ביטוי ואת רקעו הספרותי מעידה על הפשטת לשון יצירתית. בספר יש לוליינות מילולית, הומור ואירוניה עצמית. באמצע כל הנהי דעתה נתונה לסקס "עַכְשָׁו שֶׁהִטִּילוּ בִּי מוּם / וַאֲנִי חֲסֵרָה / אֶתְעַטֵּף בִּגְלִימַת הָעֶצֶב הַדְּמוּמָה / כִּי לֹא אֵרֵד אֶל הַגַּן". יסוד הומוריסטי זה חוזר גם בשיר עֲשֵׂה אִתִּי אַהֲבָה (עמ' 55) "עֲשֵׂה אִתִּי אַהֲבָה / וְלוּ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה / חַבֵּר לִי אֶת הַגּוּף לַנְּשָׁמָה / בָּאֲבִיּוֹנָה." אכן, השירה מציפה מצבי נפש שהדיבור נאלם מולם. דרך שירי הקובץ אנו חווים התמודדות רגשית מעוררת השתאות, כנות אנושית ויושרה שאין פוגשים תכופות.