[rating=4]

דניס וילנב מוכיח את עצמו, פעם נוספת כבמאי מוכשר הגורם לקהל הצופים לשבת על קצה הכיסא תוך כדי עצבנות מלאת דכדוך. גם בסרט "אסירים" וכן בסרט "Enemy" (שלא הופץ בארץ), הציג וילנב מותחנים מצמררים. הבמאי מפגין את המתח הדרמטי שלו גם בסרטו החדש "סיקריו". שלושה שחקנים איכותיים מובילים את הסרט, בתיאור יפהפה ומחריד ויזואלית של מלחמת הסמים בגבול מכסיקו-ארצות הברית.

הסיפור מתחיל כאשר סוכנת ה-FBI, קייט מייסי (אמילי בלאנט, "לדוג סלמון בתימן"), מובילה צוות ימ"מ כדי לשחרר בני ערובה בבית פרוורי רגיל, לכאורה. לאחר קרב יריות מהיר ואכזרי, היא מגלה שכל בני הערובה מתים באופן מחריד למדי. בתקווה למצוא את האחראים למעשה, היא נפגשת עם מאט (ג'וש ברולין, "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי"), דמות מסתורית שכנראה עובדת עם הסוכנות למלחמה בסמים. משימתו סודית והוא משכנע אותה להצטרף לצוותו, הכולל את אלחנדרו (בניסיו דל טורו, "עיר החטאים"), המכונה גם "סיקריו". עם נסיעה למקומות בלתי צפויים, קייט מגלה שמאט לא ממש פועל לפי הספר.

פרטי המשימה מאוד מינימליסטיים – לקייט וכן לצופי הסרט. עבור יצירה קולנועית הנמשכת שעתיים, מפתיע כי התסריט מאוד רזה, רציני ואכזר. השחקן שהפך לתסריטאי, טיילור שרידן ("בני האנרכיה"), מספר לצופים רק את מה שהכרחי, בלי אף פרט מיותר. האקספוזיציה מתמזגת אל תוך הסיפור באופן חלק, ולאחר מכן הצופה נותר באפלה. בעוד הרבה תסריטאים היו דואגים להציג ברון סמים שמנצח על תזמורת הסוחרים, שרידן כותב בחוכמה, ודואג להסתיר את האויב מספר 1 מחוץ למסך כמעט כל הסרט.

עם זאת, מה שמפתיע כאן הוא שזה סיפור אינטימי המתואר באופן אפי. הגיבורים הפגומים הם מוקד הסרט: קייט, מאט ואלחנדרו הם דמויות המתוארות היטב. יש להם מניעים ואמונות, כולם מנסים לעשות את הדבר הנכון. לעיתים זה דורש פשרה מוסרית, אולם קייט לא תמיד מוכנה להתגמש.

בלאנט מגלמת את הדמות המופנמת ביותר בין השלושה, ועל כן היא גם מצליחה לבטא את הסכסוך הפנימי שלה באופן מושלם. ראינו את השחקנית בעיקר בדרמות, קומדיות, בסרט מוזיקלי ואפילו בסרט פעולה אחד, ונראה שהיא מצליחה להתלבש בכל דמויותיה כמו כפפה. גם פה היא מגלמת דמות פגיעה – היא יודעת להיאבק ולהשתמש בנשק, אבל לעיתים היא גם מפוחדת ומבולבלת, מה שעושה אותה אנושית, אמפאתית, דמות שהצופים יכולים להיקשר אליה. זה משחק עוצמתי וצנוע כאחד, שכנראה יקבל את ההכרה בעונת הפרסים הקרבה. דל טורו וברולין מגלמים דמויות שכיף לראות: דל טורו גונב את ההצגה עם דמות שקטה שמונעת מדחפים פנימיים וברולין קל דעת ומעופף, ומזכיר את דמותו של "הדיוד" (גף ברידג'ס ב"ביג לבובסקי").

"סיקריו" עושה עבודה טובה גם בתיאור הטירוף הנפשע בכל הקשור לקרטלי הסמים. וילנב דואג להראות חלק מהמעשים האלימים יותר שמתרחשים במלחמת הסמים, בעוד שחלק מהקהל בוודאי ילגלג ויקרא לזה פנטזיה טהורה, שבה רידן ווילנב דואגים לא להמתיק את הזוועות ולהציג זאת כמצב מורכב וחסר מוסריות. בשל כך, "סיקריו" הוא סרט עגום, והאיש שנבחר להציג זאת מבחינה ויזואלית הוא הצלם האגדי, רוג'ר דיקנס ("סקייפול", "לא נשבר"), שדואג כי כל פריים יחלחל פנימה לנפשו של הצופה: קו הרקיע, זיעה על פני הדמויות, דם ברחובות ועד גופות תלויות על גשר. האלימות והדרמה כל כך יעילים, שהם כבר מעבר למפריעים, הם נראים יפה מכל בחינה אסתטית.

אין ספק כי וילנב הוא אחד הבמאים המרגשים והמוכשרים הפועלים כיום. בזכות שלושה שחקנים דינאמיים, הצילום המדהים של דיקנס והתסריט הרגיש של שרידן, ניכר כי "סיקריו" הוא אחד הסרטים  החשובים של השנה. מעתה, ראוי רק לחכות בסבלנות, כיוון שוילנב עומד לביים את "בלייד ראנר 2".