בין קיימות לבין משבר הדיור

דברים שרציתי לומר בקונגרס החברתי השני, ולא יכולתי להגיד, בגלל שינויי הלו"ז, שלא לגמרי הפתיעו איש

Print Friendly

אחת מההפגנות בנושא משבר הדיור - צילום: רפי מיכאלי

מטרתם של מארגני הקונגרס החברתי השני, שהתארח ביום ראשון 8 בנובמבר במכללה האקדמית תל-אביב יפו, הייתה לגבש תכנית עבודה לפתרון משבר הדיור. אדריכלית ארנה אנג'ל הזמינה אותי להשתתף בפאנל שלה על קיימות, וחשבתי שזו הזדמנות מצויינת לדבר ברצינות על קיימות ולהסביר איך הגישה הזו קשורה לנושא הדיור בישראל. שינויי לו"ז ביטלו את הפאנל הזה, שהוטמע בתוך פאנל אחר של ראשי רשויות מוניציפליות, והקיימות תמשיך להמתין להזדמנות טובה יותר.

אז מהי בעצם קיימות? קיימות היא התחום הכי סקסי בעולם היום, עם ריבוי השמות הכי לא סקסי שאפשר. קוראים לזה קיימות, פיתוח בר-קיימא, אחריות חברתית, אחריות תאגידית, ניהול "השורה התחתונה המשולשת" (TBL), ניהול נושאים חוץ-פיננסיים (EFI), ניהול סביבה-חברה-ממשל (ESG) ועוד שמות כיד הדמיון הטובה על יוצריהן. כל השמות הללו מתכוונים לאותו עניין, ולצורך הנוחות, נמשיך לקרוא לזה קיימות.

בקיצור נמרץ, קיימות היא גישת התנהלות, לפיה יש לקחת בחשבון שיקולים חברתיים, סביבתיים וכלכליים בניהול וקבלת החלטות. ניהול אפקטיבי של קיימות מחייב חשיבה לטווח ארוך – כי לא כל מה שמשתלם כרגע אכן משתלם בטווח הארוך. הוא גם מחייב יכולת של חשיבה אינטגרטיבית, שרואה את התמונה הגדולה – את היער – ומונעת את הסכנה של הליכה לאיבוד בין העלים והענפים של העצים המרובים. ניהול אפקטיבי של קיימות גם מחייב נשיאה באחריות, כי "סינדרום הש"ג" המוכר לנו מעולם לא יצר פתרונות אמיתיים לשום סוגיה.

ומה לזה ולמשבר הדיור? הכל.

הגישה הקיימת בישראל לנושא הדיור היא אנטי-קיימותית ביסודה. אינספור גורמים מטפלים בנושאי הדיור השונים, ללא תיאום או תפיסה אינטגרטיבית – לא ברמת המדינה ולא ברמה המקומית. אפשר היה לראות זאת בקלות בריבוי הפאנלים של הקונגרס החברתי, כשבכל פאנל ישב מישהו, שהיה בטוח שאצלו נמצא פתרון הקסמים, ואם רק יתנו לו – האג'נדה שלו תפתור את הבעיה. היו שם נציגי הממשלה, נציגי השלטון המקומי, נציגי מינהל מקרקעי ישראל (שקרוי היום – רשות מקרקעי ישראל), רון חולדאי (שסולק מהבמה על ידי התושבים הנזעמים של שכונת הארגזים), עיתונאים מכלי תקשורת רבים, נציגי אקדמיה, נציגי עמותות, נציגי קבלנים, חברי כנסת, אדריכלים ועוד ועוד. הרבה עצים, בלי יער.

הסתכלות קיימותית על משבר הדיור יכולה לסייע לרדת לשורשי העניין ולהבין שכאשר המדינה (או שלוחי הציבור שאמורים לנהל עבורם את המדינה) איננה נושאת באחריות כוללת למצב, סינדרום הש"ג נכנס לתמונה, ומספק שפע של אשמים. למשל: רשות מקרקעי ישראל, שמשחקת עם קרקעות המדינה כאילו היו הנכס הפרטי שלה, ואיש אינו עוצר לרגע ושואל – למה צריך בכלל לשלם את הזכות לבנות קורת-גג על נכס ששייך לכולנו? הרי איש אינו רוכש באמת את הקרקעות הללו! אם המדינה בחרה לשמור את הקרקעות כרכוש מדינה – עליה "לוותר" על ההזדמנות לעשות מהן כסף, ולפתח מדדים אחרים שעל פיהם ייקבע מי יבנה ואיפה. מנגד, אם המדינה רוצה "לעשות קופה" על הקרקעות – עליה לתת יד חופשית לשוק החופשי (אם הוא קיים) ולהיפטר אט אט ממלאי הקרקעות, תוך גריפת מקסימום רווחים לכיס הציבורי. אבל יש לבחור בדרך זו או זו.

המדינה אשמה גם בכך שהיא לא מייצרת רגולציה שתהפוך את הדיור להשכרה ארוכת-טווח לאפיק כלכלי משתלם, ובעצם דוחפת החוצה את היזמים הרלוונטיים לחפש יוזמות מתאימות בשווקים בחו"ל.

המדינה אשמה גם בכך שהיא איננה מעניקה מקום מרכזי לאינטגרציה של דיור-תחבורה-תעסוקה. רשת רכבות מהירות ותחבורה ציבורית יעילה עולות כסף – אך בחשיבה לטווח ארוך הן שוות זהב. במדינה כה קטנה אין כל הצדקה לדבר על פריפריה. הנגישות מאזור לאזור לא הייתה צריכה להוות שיקול בבחירת מקום מגורים. אך במצב הנוכחי, כשאין תחבורה ציבורית ומרבית העבודה נמצאת במרכז הארץ, אין זה קיימותי לצפות מאנשים בגיל העבודה שיגורו בדירות זולות יותר (?) ב"פריפריה", מבלי שיוכלו להגיע למקומות תעסוקה.

ניהול משבר הדיור על פי עקרונות הקיימות היה מחייב שקיפות הרבה יותר גדולה מזו הקיימת היום, ובעיקר – נשיאה באחריות. בפועל, המדינה מעדיפה את עקרון "הפרד ומשול", תוך הקמת אינספור רשויות, משרדים, מטות, ועדות ושאר יוזמות, כדי להבטיח שדבר מהותי לא ישתנה, ורק הפוליטיקאים ימשיכו להבטיח הבטחות, במיוחד כשתגיע שנת בחירות.

למרבה הצער, גם המגזר השלישי מאמץ את הגישה הזו, ולמרות ההצהרה על "שותפות" של עשרות ארגונים חברתיים ליצירת הקונגרס החברתי, בפועל לא מדובר ביותר מאשר אוסף של יוזמות, מחשבות, רעיונות, מחאות, צעקות – שאינן מתכנסות למכלול קיימותי ברור, שיכול היה להוות משקל של ממש בגיבוש הפתרון למשבר הדיור.

Print Friendly

על אודות תמי זילברג

יועצת לענייני קיימות
פוסט זה פורסם בקטגוריה חברה וסביבה, כלכלה, קיימות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בין קיימות לבין משבר הדיור

  1. מאת גידי‏:

    תמי שלום.
    דברייך כל כך מדוייקים ונכונים דברי טעם ידע ונראה שיש לך ניסיון בנושא.כל מילה בסלע.
    ברשותך אביא דוגמה,אני משמש כיור ועד מתיישבים (100 משפחות)באחת ההרחבות בצפון הארץ.מעל 14 שנה אנו מנהלים מאבק על זכותנו להקים בית.
    וכפי שציינת אכן מינהל מקרקעי ישראל לא שש "לוותר" על הקרקע ומשרד השיכון דרש וקיבל 370000 שקל עבור פיתוח בשטח ישר וחולי…!? ועדיין אין אור ירוק מהמנהל…!
    אכן כדברייך הפרד ומשול,אין סוף פקידים רעים,וחוסר שקיפות תוקעים את הפתרון שהוא אפשרי ונכון.
    השר גאלנט שאכן משקיע ועושה מהלכים טובים צריך לקחת לקרוא את הפוסט שלך ולתרגם אותו לתוכנית פעולה !!!
    יישר כח.