השיח הציבורי הנורא: ריב אחים מיותר וחסר כל הצדקה

השיח הציבורי המפצל והמפלג בתוכנו הוא מלאכותי וחסר כל הצדקה. אנו לוקים בקריאת המצב באזורנו, ובהיעדרם של מחשבת עומק ותהליכים של עיון והגות הנדרשים להתמודדות עם האתגרים.

Print Friendly

השיח הציבורי המפצל והמפלג בתוכנו הוא מלאכותי וחסר כל הצדקה. אנו לוקים בקריאת המצב באזורנו, ובהיעדרם של מחשבת עומק ותהליכים של עיון והגות הנדרשים להתמודדות עם האתגרים.

הרשתות החברתיות הן קרקע פורייה לקיצוניים בתוכנו, המתדלקים את השיח הציבורי, המסית והמדיח שכה מאפיין אותנו בעת הזאת. אנו מצווים על כן להציב מחסום אל מול תהליכי האספסופיזציה המשתלטים עלינו, להנמיך את הלהבות ולהתאזר בסבלנות. הרוח המערבית איננה מתאימה לאזורינו, וכל ניסיון לחרוג מאמת זו גובל בחריגה ממידת אדם.

עם התמשכותה של המלחמה האחרונה בעזה, החלו להופיע בשמאל הישראלי דרישות הולכות וגוברות לנקיטת יוזמה מדינית ודיבורים על אופק מדיני. ככל שקולות אלה התעצמו, כשהם מלווים באגרסיביות רבה ובייאוש עמוק, כך גם עלה הצורך לברר לעצמנו את משמעות הדרישה ליוזמה מדינית. מדוע היא מוטלת רק עלינו, והאם יש הצדקה לייאוש ולאגרסיביות בקרב השמאל?

מותו של הבל, גוסטב דורה

באותם ימים חשתי, כי השמאל הישראלי עומד לצאת מכליו. דעתו נטרפת עליו. מה לעשות, המציאות מנוגדת להשקפותיו. היא אינה מתאימה לתמונת עולמו. תחת שיעשה צעד אחד אחורה וייבחן את עצמו, הוא בוחר להתמיד ביתר שאת בדרכו השגויה. והתוצאות הרעות אינן מאחרות להגיע. הוא שולח שליחים אל בין הגויים כדי להוציא את דיבת הארץ רעה, הוא מעודד חרם עליה, ודוחף את הפרלמנטים בעולם להצביע באו"ם בעד הקמתה של מדינה פלשתינית בגבולות 67. וגולת הכותרת של מעשיו הוא ארגון 'שוברים שתיקה'. כל עוד הדברים נעשים בתוכנו פנימה זה חלק מן המשחק הדמוקרטי וזה בסדר, אך, כשיוצאים עמם החוצה, תוך כדי עקיפת הממשלה הנבחרת, זה כבר גובל בהפרת אמונים.

לפני למעלה מעשרים וחמש שנים מצאתי בספרייתה של אשתי, בעת שהשלימה את לימודי הדוקטורט שלה בפילוסופיה של הדת, את ספרו המדהים של פרופסור גיורא שוהם בתורת האישיות "מרד יצירה והתגלות".

כמי שרגישות גדולה לו ואהבה לשפה העברית, לא יכולתי לעמוד בקסמו של צירוף המילים הנדיר הזה 'מרד יצירה והתגלות', וניגשתי מיד למלאכת קריאת הספר. עד מהרה הבנתי שנפל בידי מטמון גדול. אדם יכול לחיות כל חייו ולא לשמוע מעולם צליל ויופי זך שכזה, כפי שמבטא זאת יפה כל כך המשורר נתן זך בשירו "ציפור שניה": "ראיתי ציפור רבת יופי / הציפור ראתה אותי / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי // עבר אותי אז רטט של שמש / אמרתי מילים של שלום / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום.

על פי פרופסור שוהם, כולנו כבני אדם נמצאים איכנשהו על הרצף האישיותי שבקצותיו שני ארכיטיפים מנוגדים של אישיות, המיוצגים כמשל על ידי שני גיבורים מן המיתולוגיה היוונית, טנטלוס ושיזיפוס. על הראשון פועל בעוצמה רבה וקטור האיחוד. הוא שואף מבלי דעת לאין את עצמו ולחזור אל הרחם, והוא מתמודד עם המציאות על דרך הגאולה. בחיי היום יום הטיפוס הטנטלי מרומם את עצמו בשרוכי הנעלים של ערכים ואידאולוגיות. מנגד, הטיפוס הסזיפי פועל עליו בחוזקה וקטור ההפרדה. הוא שואף לעגון על התהליך והוא מתמודד עם המציאות על דרך היצירה.

תמיד חשבתי, כי אין זה סתם שאנשים מסוימים חושבים כך, ואילו אחרים אחרת. הדבר סקרן אותי מאוד, והיה זאת בטרם החילותי לעסוק באופן ממוקד ומקצועי יותר בפוליטיקה הישראלית ולכתוב עליה. עדיין הייתי בתקופת הספיגה וההתרגשות הראשונית. תקופת הלימוד ואיסוף החומרים הבלתי מודעת.

כשניסיתי לפענח את הוויכוחים הגדולים בתוכנו גיליתי להפתעתי, שמודל זה מסביר היטב את השונות הרבה בין המחנות הפוליטיים בישראל אך גם את הדמיון ביניהם. כך למשל, האבות המייסדים של המדינה, אף שחלמו חלום גדול ואמונה גדולה יקדה בנפשם, היו בעיקרו של דבר טיפוסים שזיפיים. הם עגנו על התהליך והתמודדו עם המציאות על דרך היצירה. והחברה שהקימו כאן כונתה 'פותרת הבעיות'. רק אנשים כאלה יכלו להקים את המדינה. ואילו כיום, דור שני למייסדים, אפשר להבחין במגמות טנטליות חזקות בקרבנו. אנו מרבים לרומם את עצמנו בערכים ובאידאולוגיות ומתמודדים עם המציאות על דרך הגאולה.   זו חברה שניתן לכנותה 'מייצרת הבעיות'.

גיורא שוהם משתמש במודל זה בספרו גם לזיהוין של דתות וחברות אנושיות. על פיו, חיים של משמעות מתחילים במרידה במצבינו הקיומי. מרידה בתכנות המטאפיסית של חיינו בו אין שואלים לרצוננו להיוולד וכך גם למות. ומכאן, כאמור, פתוחות בפנינו שתי דרכים: גאולה ויצירה.

מרתק ביותר להצביע על הדמיון הרב השורר בין השמאל הדוגמתי בישראל לבין הימין והדתיים הקיצוניים. אלה ואלה מרוממים את עצמם בשרוכי הנעליים של ערכים ואידאולוגיות. האחד על דרך השמאל, השני על דרך הימין והשלישי על יראת השמיים.

כמובן שישנם גם דרכים נוספות המסבירות את הדברים ותורמות להצגת תמונה שלמה יותר שלהם.

כך למשל, פרופסור רבקה שכטר בספרה הנפלא בפילוסופיה של השפה "עולם בתוך עולם", מציינת, כי העברים הקדמונים, על פי סיפורי המקרא המכוננים שלנו, חיו על פי צווי השפה. הם אימצו עולם ערכים של חיים בגבולות אנושיים. חיים של יצירה והתחדשות. של קדושת החיים, של קהילתיות וערכים חברתיים. של רצון חופשי ושל יוזמה ופעילות המתמקדים בהטבת החיים ובשיפורם. מנגד, תרבויות העולם העתיק היו בעיקרן אגרסיביות מאוד. הן האמינו בגורל, בדטרמיניזם ובנצחיות העולם. תרבויות שהתאפיינו במסעות כיבושים ומלחמות של שליטיהן, כהשלכה והעתקה של מאוויים אנטי לשוניים, השואפים לריבונות ושליטה על הגורל. מסעות שהסתיימו תמיד בהרג המוני ובהרס של תרבויות, ולא הותירו זכר ושם בדמות יצירה אנושית כמו התנ"ך. והמצג האחרון שלהן הוא האידאולוגיה הנאצית הפשיסטית, על השואה וההרג ההמוני שהיא חוללה.

השמאל הדוגמתי מרבה בימים אלה לתקוף את הימין והדתיים הקיצוניים ואיננו יודע שדפוס פעולתו זהה בדיוק לזה שלהם. כך על פי מודל האישיות של גיורא שוהם, וכך גם על פי הבחנותיה של רבקה שכטר. הוא שוטף את הארץ במלל נוראי על גזענות, פשיזם אפרטהייד וכדומה, ואיננו יודע שגם הוא פועל על פי דפוסים פשיסטיים. במובנים רבים ומבלי דעת שואף השמאל, בדיוק כמו הימין שנוא נפשו, לשליטה ולריבונות על המציאות. הוא מורד בצווי השפה ובהגיונה לחיים בגבולות אנושיים.

דבר זה בולט במיוחד באשר לנושא הפלשתיני. מאחר ולאיש מעמנו אין שליטה לא על הגורל, לא על חוקי הטבע וגם לא על מרבית מעשי האדם שאינם מעשי ידינו, כל שנותר לשמאל הוא לאמץ את הדפוס שהכול תלוי אך ורק בנו. בראיה שכזו הערבים משוחררים מאחריותם לפתרון הבעיה הפלשתינית. זו התשתית ממנה צמחה התפיסה שאנו כובשים ושעלינו להקים מדינה לפלשתינים. כמובן שהתנהלות שכזו מסוכנת עד מאוד ובעייתית, ובוודאי שאיננה מבטיחה השגת תוצאות טובות.

דבקותו המשיחית של השמאל בערכים האוניברסליים איננה מנקה אותו מאחריותו להתלהמות הציבורית הגדולה שאופפת את כולנו. הוא שותף מלא לכך, בדיוק כפי שהימין הקיצוני.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.