עדיף ציפור אחת בשמים או שתיים בקן? והקשר ללימודי דולה ב "נשמיאיה".

"בשנה הבאה נשב על המרפסת, ונספור ציפורים נודדות", אומר השיר הזכור לי מילדות – מצטרפת לזיכרון המרפסת של סבתי, הבניינים שמסתירים את הים אבל לא מפריעים לידיעה שהים לא רחוק, החיפוש אחר ציפורים נודדות, וסבתי: ישובה בכיסא הנוח שלה ולא …

Print Friendly

"בשנה הבאה נשב על המרפסת, ונספור ציפורים נודדות", אומר השיר הזכור לי מילדות -
מצטרפת לזיכרון המרפסת של סבתי, הבניינים שמסתירים את הים אבל לא מפריעים לידיעה שהים לא רחוק, החיפוש אחר ציפורים נודדות, וסבתי: ישובה בכיסא הנוח שלה ולא זזה לשום מקום, אפילו עיניה לא זזות לשום מקום. בניגוד אלי, היא לא מחפשת ציפורים בשמים לנדוד איתן.

שנים שאני מחפשת לנדוד, אם אין לי עם מי אז לבדי. שנים שאני ציפור נודדת, וגם כשאני במקום אחד אני תמיד מחפשת ציפורים בשמים, גם כשהן לא נודדות, המחשבות שלי נודדות. מספרות לי על מקומות שלא הייתי בהן, ודברים שעוד לא עשיתי, ולא משנה כמה נדדתי, תמיד אפשר עוד, תמיד אמצא לאן, תמיד יהיה משהו שעוד לא עשיתי.

לאחרונה אני יושבת בחצר, (זה אפילו יותר טוב ממרפסת), אני רואה את השקיעה, ולפעמים גם את הזריחה, מאותה הנקודה כמעט בחצר שלי. אין הרבה ציפורים נודדות בשמים, אבל המחשבות שלי מחליפות אותן. יש הרבה ציפורים בעצים שמחוץ לבית שלי, והן מכריזות על השקיעה ועל הזריחה, על השמש שתיכף תעלה, ועל השמש שתיכף תעלם. הן מכריזות על כך שעוד יום התחיל ונגמר, והשאיר אותי באותו מקום, ואני מכריזה בתגובה שטוב לי או שלא טוב לי, שאני רוצה לנדוד, או שאני רוצה להישאר.

יש משהו בלהישאר שהתחלתי לגלות רק לאחרונה, משהו שלא יכולתי לגלות כשלא נשארתי במקום אחד. הדבר הזה נקרא התעמקות. עומק עצמי. גם בנדודים יש עומק, יש מלא מה ללמוד, גם על עצמי, אבל זה עומק שונה, ההתמודדות שונה.

כחלק מהעומק העצמי שלי הגיע הרצון לרפא את עצמי, את הריפוי קיבלתי דרך ענבל, חברה שמצאתי ליד הבית כשהסכמתי להישאר במקום אחד. הריפוי קיבל ביטוי בסטאז' שעשו עלי ברפלקסולוגיה ובארומותרפיה ב"נשימאיה", שברמות נפתלי.
"נשימאיה", היא יורט הנשקף לנוף קסום של העמק, ועוד כל כך הרבה יותר מזה.. נשימאיה היא "מרחב למידה ומודעות לנשים בגליל", (-כפי שמירב אושר, בעלת המקום, ביחד עם בעלה שים, מגדירים אותה).
רמות נפתלי זכורה לי מצימר בו הייתי עם המשפחה, קצת לפני שאמי נפטרה.. אבל הפעם רמות נפתלי היא לגמרי שלי, ונשימאיה, ביחד עם הנוף הנשקף ממנה, המפל, העצים, הזולות, הצמחים, ובעיקר החיוכים של מירב ושים בעלי המקום, מרפים אותי בכל פעם מחדש.

בשנה הבאה לא אשב על המרפסת ואספור ציפורים נודדות – השנה בחרתי ללמוד, לימודי עומק, של ריפוי עצמי. אולי בהמשך אוכל גם להיעזר בכך על מנת להביא ריפוי לאחרים, או במקרה הזה לאחרות. הפתעתי את עצמי – בחרתי ללמוד קורס דולות, מסייעות ללידה, שזה נושא שהכי מפחיד אותי בעולם..
לסבתא שלי זה היה נראה קל. להחליט להיות אמא ובהמשך סבתא, היה חלק זורם ובלתי נפרד מהחיים שלה. סבתא שלי כבר מזמן נדדה מכאן לעולם הבא, היא שבה אלי רק במחשבותיי, כשאני חושבת מה היא הייתה אומרת, מה היא הייתה עושה.
אבל לי לא קל להחליט, וודאי שלא בנושא שהוא כזה מהותי בעיניי, בעיקר מפני שאני אוהבת להיות ציפור במעופה, בגלל שאני לא חזקה בלקנן – ובכל זאת הפעם אני שולחת את הציפורים להמשיך בלעדי, ובוחרת לנסות להבין את המהות שלי כאישה, אם אני רוצה להשתמש ביכולת הזאת שיש לי? יש לי הרגשה שכל תשובה בנושא הזה, גם אם היא לא וגם היא כן, תוכל לרפא אותי.

Print Friendly

על אודות נגה פסו

נגה פסו היא עיתונאית, תסריטאית וסופרת; מחברת הספרים - "קדחת הנדודים", "שירים לאמא", "דם ופואטיקה", "לדבר עם המתים", "על החיים ועל המוות", "א-סופה", "קיצורי דרך", "כשהרוחות של אוגוסט מנשבות גם בספטמבר", "חופש", "שירים שיצאו מן האובך", "Travel seek" ועוד. אוהבת את החיים וחוקרת את השתנותם האין סופית, אוהבת טבע ואדם, וכמובן את הכתיבה. https://www.facebook.com/BooksInEnglishAndHebrew/?ref=aymt_homepage_panel http://noganog4.wixsite.com/noga-pesso
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה וזוגיות, אלטרנטיבי, בריאות, גוף רוח ונפש, הורות, חיי חברה, חינוך, טורים, נשים, סיפורים אישיים, פנאי, רפואה משלימה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.