את האופרה פתחה הפילהרמונית בצליל בומבסטי כמעט "דופק" ושפע אי-ניקיונות צורמים בעיקר של הקרנות. דניאל אטינגר הקפיד על קצב – אולי קצת מהר מדי. למרות שניגן על פסנתר פטישים את כל הרצ'יטטיבים בישיבה – עדיין היה ברור לנגני התזמורת היכן הכניסות ומה הם רצונותיו של המנצח. גם אם רובם לא הביטו בו כלל. למגינת הלב לא היה איזון בין הזמרים לתזמורת שכיסתה את שירת הסולנים בהתמדה.

המנצח הקפיד על בניית פראזות ועל זרימה קצבית של הנגינה כשמאידך הוא מפליג בהאטות במיוחד כדי לתת לסולנים "מרחב שירה". נגינתו הייתה מלאת חיים וצבע. כשקם — אטינגר נע על הבמה ורקד כאחד הסולנים ובכך מסך חיות וחינניות לביצוע.

קשה להאמין שעוד קודם למהפכה הצרפתית הרהיבו עוז המחזאי בּוֹנמַרשֵה ומחבר הליברית לורנצו דה פונטה לכתוב אופרה כה מהפכנית. מוצרט – חבר באגודת "הבונים החופשיים" וראשון הפמיניסטים שילב בטקסט הרבה "אמרות שפר" על קלות דעתן של הנשים: "כולן אותו דבר" ואין לצפות מהן לנאמנות או "יושר". "כולן ערמומיות, משקרות ושטחיות". בעצם מכשפות! ובכל זאת – נושא האופרה הוא מרד בזכותו הפאודלית של אדון האחוזה לבעול את המשרתת ביום כלולותיה. כל האופרה לועגת לרוזן ומתחכמת אתו במגוון תעלולים. הוא מוצג אצל מוצרט כאשמאי ש"מצווה" "לסדר" אותו ולנקום בו.

האופרה "מרופדת" בדמויות קומיות – כמו ברטולו ומרצ'לינה הוריו של פיגרו – החתן המיועד. מרצ'לינה רוצה להתחתן עם פיגרו שלווה ממנה כסף והוא בעל חוב שלה. לבסוף מתברר שהיא אמו!                                                                                               

הגיבורה הראשית היא המשרתת סוזנה מלאת החן שמצליחה בערמתה להתחמק מהרוזן ולעזור לגבִרתה שמסתבר אף היא אינה טלית שכולה תכלת. אך מאחר שבמוצרט עסקינן –  אין אצלו אופרה בופה שטחית ללא פן טרגי של כאב אמתי. הרוזנת אמורה לגלם בשירתה את כאבה על היותה האישה הנבגדת. אלא שהסופרן הבולגרייה אלכס פנדה שרה בעתרת ויבראטו ומעל לרגיסטר הטבעי שלה. אפילו כשירדה לפיאניסימו חרישי – עדיין נשמע קולה קצת צווחני. לסופרן רינת מוריה בתפקיד סוזנה – היה קול קטן אך היא שרה בניקיון מופתי ובשמלתה האדומה שהבליטה את גזרתה הנאווה – שבתה את הלב. זמרת המצו-סופרן עדנה פרחודניק בתפקיד מרצ'לינה שרה בקול לא משוחרר וקצת "על יד". העדר התזמון בין שירתה לנגינת התזמורת – צרם. מי ששרה מצוין הייתה רינת שחם בתפקיד כרובינו – לא רק בשירתה הנקייה אלא גם בכישרון משחקה. "…אתן הנשים היודעות אהבה / הַבֵּטנה. הזאת היא שוכנת בלבי?" תוהה הנער כרובינו. "…אני חש מן רגשה משתוקקת / רגע תנעם ורגע תכאב…" היינו, אפילו דמותו של הנער כרובינו אינה פלקטית וקומית אצל אמן אחדות הניגודים — מוצרט. התזמורת ליוותה את האריה בפריטה מעודנת ובקלילות נהדרת.

מי שהיה פנטסטי בקולו המשוחרר ובכישרון משחקו הנדיר היה בזילו – הטנור רוברט מק'פירסון שאף "ניצח" על התזמורת. בקולו הבהיר ובמשחקו – מסך חיות לאופרה.

"הייתי מת למות" – שר הבריטון הקנדי דניאל אוקוליץ' שגילם את המשרת פיגרו בכישרון דרמטי ובקול מרשים. "הפרצוף שלי משקר" טוען פיגרו בזעם מהול בכאב כשנדמה לו שרעייתו העתידית בוגדת בו עם הרוזן. "מכות מתוקות — אני מאושר" – שר פיגרו במערכה האחרונה כשמתברר לו שסוזנה (שמכה אותו) לא בגדה בו.

מאכזב מכולם היה הבריטון הנודע רומן טרקל בתפקיד הרוזן. בקולו האפרורי ובנטייתו לבלוע הברות ולשיר "כלפי פנימה" – מסך דכדוך.

הסולנים בתפקידי המשנה הזעירים – היו משובחים: לברברינה – הסופרן דניאלה סקורקה היה קול צלול ורך. הבריטון יאיר פולישוק היטיב לשחק ולשיר את תפקיד הגנן. בס נפלא וכישרון משחק דרמטי היו לקריסטין סיגמונדסון בתפקיד הרופא ברטולו.

גיבור האופרה היה הבמאי (ששמו לא הופיע בתכניה) שהשכיל ברמזים מעודנים להפיח חיים באופרה. למשל, הוא חבש כובע אדום לראשו של הנער כרובינו וכך יכלו לדמיין את השמלה שלבש. הקהל לא הפסיק לצחוק. במערכה השנייה אורבים פיגרו וסוזנה באחורי הבמה לרוזנת ששרה על כאבה בקדמת הבמה. אטינגר הבליט בניצוחו החד את העוקצנות של מוצרט ולא היסס לאחר האטה מופלגת שאפשרה לסולנים "טווח נשימה" לחתום את האופרה באקצ'לרנדו ובקצב מסחרר. שובה לב היה הריקוד של שלישיית הגברים בנעלי לק מבריקות.

במערכה האחרונה "התחממו" קולות הזמרים והרכבי הרביעיות והשישיות – היו מופלאים למרות שלא ביחד עם התזמורת.

הביצוע היה רתמי וזורם. לו היו לסולנים ששרו את התפקידים הראשיים קולות גדולים – זה היה הופך ל"פיגרו" חד פעמי. בהפקה זו הובלט פן הבופה בלבד. למרות ההאטות המופלגות המכוונות של המנצח נעדר מביצוע זה הכאב והפן הטרגי ההופכים את האופרה המוצרטית לבעלת עומק ומרתקת.

★★★★