דומה שפבלו הראס-קסדו  –  המנצח הספרדי הצעיר (40)  –  כמו נולד כדי לנצח על התכנית הססגונית שבחרה הפילהרמונית להעלות בבירה.  בביצוע בכורה בפילהרמונית ל"שבילי אור" של ליאור נבוק פתחה התזמורת את הקונצרט בירושלים. משחקי הניגודים בטקסטורות ובגוונים בין כלי הנשיפה המתכתיים לכלי הקשת ובין החליל והקלרנית לקסילופון מהעץ – היו יפים. מפריטה מעודנת בנבל ועד לסופה בתזמורת,  ומיבבות של צליל שהזכיר שופר ועד לבומבסטיקה בכלי ההקשה והצ'לסטה – נעה היצירה לקראת שיאה.

אולגה שפס – הפסנתרנית הרוסייה בת ה-31 – ניגנה את הקונצ'רטו הראשון של ליסט בהתרפקות רומנטית ואת הטרילים והקישוטים בשקיפות וקלילות מלאת קסם. בהמשך – הפכה נגינתה להתהוללות אך נעדרה וירטואוזיות. התזמורת נענתה לה בפיציקטו מלא חיים. למגינת הלב לא הצליחה לקיים דיאלוג של ממש עם הקלרניתן והכנר הראשי. וכך ניגנו הסולנית והתזמורת כל אחד לקראת שיא נפרד. החצוצרות והטרומבונים ניגנו בניקיון מופתי – אך שפס  לא הצליחה בנגינתה "להיארג" לחיק התזמורת. במיטבה הייתה בנגינת ההדרן – הסונטה השישית של פרוקופייב, אותה ניגנה במוזיקאליות וקצביות סוחפת.

את "פולחן האביב" פרי עטו של סטרווינסקי התרגלנו כבר לשמוע בקונטקסט של ליווי לכוריאוגרפיה של דיאגילב, לבלט של המאה ה-20 של בז'אר, או כמוזיקת רקע לאנימציה מלאת ההומור של וולט דיסניי. כמעט ששכחנו את יופייה וערכה המהפכני של היצירה עצמה, אותה הלחין סטרווינסקי בן ה-28 בראש ובראשונה כהתרסה. ואכן, ה"דיסוננטים" בפתח היצירה – כבר לא נשמעים לנו היום צורמים.

הפתיחה של דניאל מזעקי, נגן הפגוט, הייתה נהדרת. אך, אחריה הפליגו נגני הקלרנית בהאטה מופרזת. כלל התזמורת ניגן בברק ובלכידות ובעיקר בפלסטיות תלת ממדית כמעט בת מישוש. המנצח הצעיר הקפיד על קצביות פנטסטית ונגינה מלאת חושיות. ואז –  בעיצומו של האקצ'לרנדו הסוער נקטעה לפתע הנגינה – והאתנחתא הותירה את הקהל פעור פה. את הפרק השני ניגנו הקונטרבסים והצ'לי במונוטוניות שתחת שרביטו של המנצח הצעיר לא נותרה נטולת מתח.  היצירה ענקית הממדים לא התפרקה גם בהמשך משום שהמנצח התמקד בהבלטת היופי הקסום של האקזוטיקה בתום הסימפוניה. הוא הבליט את הניגודים המרהיבים בין קבוצות הכלים ובין הסולו של האבובן והקלרניטן לחצוצרות והטרומבונים שהתהוללו בקצביות סוערת ובחדווה "מידבקת". הוא לא ניסה כלל לבנות מתח לאורך פרק כה ארוך, אלא התמקד בהבלטת השוני של הטקסטורות  בקבוצות הכלים השונות והדיאלוג הער ביניהן. כך הפך "פולחן האביב" לחינגה תזמורתית אמיתית של קצב ו"דיבור" מלא פאתוס בין קבוצת כלים אחת לבין רעותה.

עם זאת המנצח הצעיר לא הצליח להפיק מהתזמורת מגוון מרתק של גוני צליל, וחבל שהקפיד על עוצמה רועמת שנעה בין פורטה לפורטיסימו ועל אוניפורמיות של גוני  צליל. הקצב האיטי מדי לא תרם להגברת המתח.  כאשר תחת שרביטו תזמורת כה מופלאה ביכולותיה ובעושר גוני הצליל שלה, חבל שהסתפק בפרשנות כה פלקטית ליצירה.