הזמנה לשיח או הזמנה להקשבה? על הספר "שלום לקנאים" של עמוס עוז

נקודת החוזק העיקרית של "שלום לקנאים", היא האכפתיות של עמוס עוז מהחברה הישראלית, שיש בה בעיניי בכדי להכשיר את הלבבות לקבלת הדברים של עוז. נקודת החולשה היא שעוז מבקש שיקשיבו לו. האם הוא מבקש להקשיב לאחרים?

Print Friendly

"שלום לקנאים", ספרון המאמרים החדש של עמוס עוז, מורכב למעשה משלושה מאמרים קצרים: "שלום לקנאים", "אורות ולא אור" ו"חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם". שלושת המאמרים הם ברובם גרסה מחודשת של הרצאות שעוז נשא במועדים שונים או כתב מעל במות אחרות.

המאמרים שונים זה מזה באיכותם. המאמר השלישי הוא הבנאלי ביותר ובו עוז מדבר על הצורך המיידי של מדינת ישראל לחתור להסכם שלום עם הפלסטינים בהסדר של שתי מדינות לשני עמים. יש אמנם חידוש מסוים בעובדה שעוז דבק בעמדה זו נוכח רוחות שונות של ייאוש או כאלו שחותרים לחזון של מדינה אחת; ויש גם מובאות מאירות עיניים, כגון הפרכת ההנחה כי "המצב בלתי הפיך" – עוז מציין כי כאחד שחזה בהקמת מדינת ישראל שלוש שנים לאחר השואה, או בבגין וסאדאת חותמים על הסכם שלום – קשה לקבל את המושג "בלתי הפיך". יחד עם זאת, אין במאמר זה דברים שלא שמענו בעבר, מעוז או מדוברי שמאל אחרים.

המאמר "אורות ולא אור" מנסה לאפיין "מהי היהדות", ואף הוא אינו מחדש הרבה, שכן הוא למעשה רפליקה לדברים שעוז כתב בספר "יהודים ומילים", (אותו חיבר ביחד עם בתו, פניה עוז-זלצברגר). בקווים כלליים, היהדות בעיני עוז היא בעיקרה פוליפוניה של שיח ומחלוקות, וכן לדידו של עוז בליבה שלה לוהט הציווי שנמצא על חרס בחירבת קייפה שליד בית שמש: "אל תעשו כזאת ועבדו את אדוני. שפטו עבד ואלמנה. שפטו יתום וגר. ריבו עולל, ריבו דל ואלמנה. נקמו ביד מלך אביון ועבד סוכו. גר תמכו".

בעיניי אלו שני מאפיינים בעייתיים מאוד. הראשון הוא המוקשה פחות, אם כי ניתן גם לחשוב על ריבוי הקולות כמאפיין מהותי ולא פרוצדורלי או תלוי-נסיבות לפיהן היהדות התקיימה ללא מרכז רוחני או מדיני. הבעיה העיקרית היא במאפיין השני: זה נכון אמנם שציווי כזה חוזר ונשנה ומשולש החל מן המקרא ועד לאחרוני הפוסקים, אולם קשה לומר שאלו הדברים שמייחדים את היהדות, או אפילו שמאפיינים אותה; ציוויים כאלו ניתן למצוא בדתות שונות – רק תזרקו אבן ובכל "כת" שתפגעו תמצאו ציוויים דומים – אך למעלה מכך: ביהדות יש כמובן ציוויים אכזריים מאוד שאינם עולים בקנה אחד עם התפישה ההומניסטית של עוז. האם אלו הציוויים או הערכים שהיהדות מתלכדת סביבם? מסופקני. בעיני עוז, אם כבר, היהדות היא סופר-מרקט שבו אתה בוחר את "המוצרים" – המצוות – המועדפים בעיניך.

המאמר הראשון, שהספרון נקרא על שמו, הוא המעניין ביותר מבין השלושה, והוא כמובן מתקשר לריבוי הקולות שעוז מצדד בו. במאמר זה עוז מבקש לרדת לשורשה של הקנאות, לאפיין אותה ולנסות להתמודד עמה. יש במאמר מספר תובנות מעניינות, אולם כמדומני שאין בו תרופה לקנאות בעיקר מכיוון שהוא "שפוף", בפרפרזה על ספרו של גדי טאוב "המרד השפוף": הוא אינו מציע רעיון אחר שיילכד סביבו המונים; הוא לא נכתב מעמדה של "מנהיגות", שמבקשת לקחת חלומות ולהגשים אותם: הוא נכתב מעמדה של סופר, של הוגה, שמתבונן על המציאות ולא משנה אותה.

*

את הספרון פותח עוז במבוא שהוא מעין התנצלות. בהתייחסו לספר כותב עוז: "שלושה מאמרים שלא נכתבו בידי חוקר ולא בידי מומחה כי אם בידי אדם מעורב, שלפעמים גם רגשותיו מעורבים [...] אין במאמרים אלה [...] אלא בעיקר לבקש את הקשבתם של אלה אשר דעותיהם שונות מדעותי".

בין אם עוז מסיח לפי תומו, ובן אם הוא עושה זאת כרטוריקה מתגוננת, פסקאות פתיחה אלו מכילות הן את נקודת החוזק העיקרית של הספרון והן את אחת הביקורות המרכזיות עליו. נקודת החוזק העיקרית של המאמר היא האכפתיות והדאגה של עוז לחברה הישראלית. ההתעקשות שלו להיות הצופה לבית ישראל, המוכיח בשער, האובססיה שלו לשיווק רעיונותיו השחוקים, חלקם כבר דהויים מרוב שימוש וכביסה ושימוש מחדש –  כל אלו מעצימים את כנות דבריו, ומאפשרים להם לחדור לליבו של הקורא. מבחינתי, ההצטנעות של עוז כי הוא אינו חוקר איננה מעלה או מורידה, שכן תואר אקדמי או משרה באוניברסיטה אינן ערובות להבנה טובה יותר של הנושאים שהם פצע פתוח של החברה הישראלית.

החיסרון שמתגלם בהצהרת הפתיחה הזו הוא העובדה שעוז לא מבקש לנהל דו-שיח; הוא מבקש שיקשיבו לו. רוב התיאורים בספר של ברי הפלוגתא שלו הם על גבול הקריקטוריסטים, המוקצנים אד-אבסורדום. לתחושתי אין שיח אמיתי עם הרעיונות ובעיקר עם האנשים שמאחורי הרעיונות. זה מסביר אולי את העובדה שנדמה כי עוז לא נסוג במילימטר מדעותיו זה חמישים שנה ויותר. כך גם ניתן להסביר את הפורמט של הספרון הקצרצר והמוזר הזה, שהוא לא ספר מאמרים או עיון וגם לא מאמר יחיד בכתב עת או עיתון נחשב: כמדומני שלו היה עוז מפרסם את שלוש המסות האלו מעל דפי העיתון, הפולמוס סביב הדברים לא היה נדחק למדורי הספרות אלא היה מזמין מאמר תגובה, ומאמר תגובה לתגובה וכן הלאה, והדברים היו מהדהדים לאורך זמן רב יותר. עוז מבקש שיקשיבו לו, אבל האם הוא גם מקשיב לאחרים?

שלום לקנאים עמוס עוז • כתר הוצאה לאור • 131 עמ' • 2017

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר, למדתי לתואר ראשון ושני במשפטים והוסמכתי כעורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.