איך הפשפש עלה למעלה

הון-שלטון-עיתון היו מנועי הצמיחה של ניר חפץ, יועץ התקשורת ואיש סודו של נתניהו. הוא חטא בחטא ההיבריס, כמו הבוס שלו, ונפילתו מסמלת יותר מכל את תחילת נפילתו של ראש הממשלה

Print Friendly

ניר חפץ התלונן בסוף השבוע שעבר, שמאות פשפשים עקצו אותו בלילה בעת ששהה במעצר. הייתי שמח להיות פשפש בסביבתו של חפץ בזמן שהותו מאחורי הסורגים ובעת שהוא מבלה בחדרי החקירות של יחידת להב 433.

הפשפש שעלה למעלה

נזכרתי בשיר הידוע שתרגם חיים חפר – "איך הפשפש עלה למעלה" (מילים ולחן נורמן תומס), שהושר בפי רביעיית מועדון התיאטרון. השיר יוחס בזמנו לקריירה של שמעון פרס (אולי לא בצדק), אבל במרוצת השנים התרבו ה"פשפשים" והם מכהנים כיום במשרות בכירות בממשלה, בכנסת, בכלכלה ובחברה. אם מסתכלים לאחור על הקריירה של חפץ (גם בלי קשר למעצרו), מילות השיר מתאימות גם לו. הכל לכאורה כמובן.

וכך אומרות מלות השיר:

איך קרה – שהפשפש עלה למעלה
זה לא  מובן, זה לא מובן.

פעם היה פשפש אחד
הוא בפרוות עכבר נולד,
אך יום אחד שמע קולות:
אתה נוצרת לחיות גדולות.

תיכף עזב את העכבר
ואל כלבלב עלוב עבר,
אך החיים אינם שווים
אם אתה חי חיי כלבים.

דירה החליט הוא לעבור
ואז קפץ הוא על חמור,
אך חמורים תמיד עובדים
ולפשפש זה לא התאים.

תוך רכיבה אל האבוס
מן החמור עלה לסוס
וכך עלה, עלה, עלה,
עד שעלה לממשלה.

הוא פה ושם
(עלה למעלה)
הוא פה ושם
(עלה למעלה)
תמיד תגידו יס
ואז תצליחו לטפס.

איך קרה – שהפשפש עלה למעלה
עכשיו מובן, עכשיו מובן.

יועץ התקשורת של משפחת נתניהו, ואחד האנשים החזקים ביותר בסביבתו של ראש הממשלה, נראה בבית המשפט כשבר כלי, כאשר הובא להארכת מעצרו. עלייתו של חפץ היתה מטאורית, ולכן נפילתו כה קשה וכואבת.

חפץ פיתח ושכלל את "שיטת חפץ", שהובילה אותו מכתב מקומון  בשרון לאדם רב השפעה ולגורם המקורב ביותר לבנימין נתניהו ולרעייתו שרה. הוא ידע להתחבר לטייקונים ולאנשי עסקים – וזכה לאמונם. כך עם נוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות", כך עם נוחי דנקנר, שמינה אותו לעורך "מעריב", לאחר שרכש את העיתון (לפני כן היה יועץ בכיר לדנקנר). וכך עם ראש הממשלה נתניהו.

חפץ הממולח חצה בקלילות את הגבולות בין הון-שלטון-עיתון, בדרכו לצמרת. הוא פעל בעיקר מאחורי הקלעים. אף אחד לא ידע איך האיש פועל באמת. הוא נראה כשומר סוד. הון, שלטון ועיתון היו למנועי הצמיחה שלו. חפץ היה משרתם של כל האדונים. טייקונים, מו"לים, אנשי עסקים וראש ממשלה אחד. הוא ידע לנצל את חולשתה של התקשורת כדי לעשות לביתו ולשרת את אדוניו. חפץ פעל בקור רוח, בחנופה ובציניות, כשהוא מגייס לכך כישרון ארגוני ויכולת מניפולטיבית. בתור בונוס – קיבלנו תמיד ארשת של חשיבות עצמית המרוחה על פניו.

בברנז'ה לא אהבו אותו, אבל לא יכלו לעבוד בלעדיו. הוא היה ראש מערך ההסברה, יועץ לליכוד, יועץ לרה"מ נתניהו, איש סודה של שרה נתניהו, הוא דברר את משפחת נתניהו ועוד. עיתונאים ופרשנים היו זקוקים לו כדי להתחבר לראש הממשלה. הוא הוזמן להתראיין בחדשות ערוץ 2, כולל באולפן שישי, כדי להשיב לשאלות בענייני נתניהו ורעייתו. במדינה מתוקנת, שבה יש תקשורת חזקה, ראש הממשלה היה צריך להתראיין. אבל ברפובליקת בננות כשלנו, יועץ תקשורת עם שיגעון גדלות הוא מ"מ ראש הממשלה לענייני תקשורת ומשימות מיוחדות.

באמצע שנות ה-90, כאשר נכנס לתפקידו כעורך מוסף "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות", נערכו שיפוצים נרחבים במערכת המוסף ובעיקר בחדרו. לא שקודם החדר היה צר ומוזנח. לכן רבים תמהו על כך. "לשכת העורך צריכה להיות כמו לשכת שר", הוא הסביר לי את פשר השינויים.

ואכן חפץ, בשיא כוחו, לאחר שעזב את "ידיעות אחרונות", היה "השר המקשר" בין נתניהו לטייקונים, לתקשורת, למנדלבליט ולעוד גורמים שלעולם כנראה לא נדע. האיש תאב השררה טיפס במהירות למעלה, ללא מורא ועם משוא פנים. כפי שפורסם – בדרכו לצמרת ולמרכזי הכוח הוא פגע בעיתונאים והשפיל אותם, סתם פיות ורמס ערכים מקודשים של התקשורת.

לצד התנהלותו המטרידה, קשה להתווכח עם ההצלחה של חפץ. הבעיה, שהכישרון והיכולת שלו היו מופנים למקומות הלא נכונים. חפץ, כמו הבוס שלו נתניהו, חטא בחטא ההיבריס, ונפילתו מסמנת יותר מכל אחד אחר את תחילת נפילתו של נתניהו.

איש הטלוויזיה דן שילון גילה לי פעם, כשבאתי לראיין אותו למוסף "7 ימים", כי נוני מוזס הציע לו להיות עורך "ידיעות אחרונות". שילון המופתע שאל את מוזס למה הוא מציע לו להיות עורך העיתון של המדינה. מוזס, לפי שילון, השיב לו: "איתך אני יכול לגנוב סוסים". אינני יודע אם מוזס אמר זאת בהומור (לדעתי האיש נטול הומור) או התכוון לכך ברצינות. שילון השיב בשלילה לההצעה המפתה. ניר חפץ הוא האיש שאיתו אפשר לגנוב סוסים. הוא עשה זאת בשירותו של נתניהו. השניים היו צוות מנצח, עד השבוע שעבר. עכשיו, הבעיה של שניהם, שכל הסוסים ברחו מהאורווה.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, ב, בארץ, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>