★★★★★

שקספיר ללא מילים זה כמו בטהובן ללא מוזיקה.  אצל שקספיר הטקסט החכם הוא השחקן המרכזי. לכן ההפקה השאפתנית "מקבת – גרסה ללא מילים" היא ניסיון מסקרן ואפילו נועז לשבור את הכללים ולנסח שפה שקספירית חדשה. ובמבחן התוצאה – מדובר בהפקה יפה ואסתטית עם תמונות במה מרשימות, שמשלבות תנועה מאוד פיזית של כל השחקנים ומוזיקה עוצמתית. אבל המילים של שקספיר חסרות כמו אוויר לנשימה. אפקטים ותנועה אינם תחליף לטקסט עוצמתי.

מה שקיבלנו זה תיאטרון מחול ולא טרגדיה שקספירית, סיפור נטול רגשות ויצרים, בלי ביטוי אמיתי לשיגעון הגדלות ולתאוות השלטון של מקבת, ולאובססיה ולטירוף של ליידי מקבת. אגב שיגעון גדלות של מנהיג ואובססיה של רעייתו, מזכירים לי משהו. "מקבת" הוא מחזה שממש מתבקש להעלותו כאן ועכשיו כדי לבחון אם המציאות (שלנו) עולה על כל דמיון (של שקספיר).  בכל מקרה, המסר ברור: שיכרון הכוח ויצר הנקם הם מתכון ברור לטרגדיה ולאסון.

"מקבת – גרסה ללא מילים" היא הפקה של במאי-כוריאוגרף. סרגיי זמליאנסקי הוא יוצר מעניין והשחקנים-רקדנים פועלים לפי השפה הייחודית שפיתח. יש בהצגה קטעים מרשימים לצד מייגעים, שחוזרים על עצמם. אבי אזולאי הוא מקבת מרשים וכריזמתי, ורוני עינב היא ליידי מקבת רעה, רעה רעה. שניהם מסתנכרנים היטב על הבמה.

מצד אחד מדובר בהפקה יפה ונוצצת, ומצד שני דלה ומאכזבת מבחינת התוכן. לכן לא נותר לי אלא לצאת בקריאה נרגשת: יוחזרו המילים של שקספיר – ומייד.