"סגן הנשיא": אנטי-ביוגרפיה משעשעת

"סגן הנשיא" משלב סאטירה, ונותן לצופה להיות חלק פעיל בסרט על ידי שבירת הקיר הרביעי: גיבורי הסרט מדברים לקהל היושב בבית הקולנוע, קופצים בין סגנונות בימוי וזמני פעולה, אשר מטרתם למשוך את תשומת לב הצופים

Print Friendly

התסריטאי והבמאי אדם מקיי מוכר בזכות קומדיות על גבול הסאטירה פוליטית ("מכונת הכסף", "חדשות בהפרעה", "הקמפיין" ועוד), ולכולן תכונות מעניינות במשותף – הראשונה היא התמקדות באמריקנים זועמים: בדיוניים ואמיתיים, מתוך מטרה להוציא מהם כל שמץ של אנושיות. השנייה הוא שבירת איקונים, ומתבטאת בלהט של מקיי לפורר אידאולוגיות ומוסדות פופולריים, החל בנאסקאר, המשך במשפחה הגרעינית ועד לכלכלה הקפיטליסטית. השלישית היא פרובוקציה, ובה הצופה משולהב מספיק כדי לחשוב בעצמו, ידיעותיו מתערערות, ואולי אפילו הסרט גורם לו לצאת לפעולה ואקט מחאה.

XXX

"סגן הנשיא": פארסה משעשעת על נשיאים ורודנים

כלל תכונות אלה מתנקזות גם לסרט "סגן הנשיא" (תרגום חלקי של כותר הסרט באנגלית: "Vice", שפירושו גם מוסר). הסרט הוא אנטי-ביוגרפיה משעשעת על דיק צ'ייני, עת עלייתו מאלכוהוליסט שפרש מאוניברסיטת ייל ותוך ערמומיות רבה הפך לצל ולמקבל ההחלטות הראשי של וושינגטון, או במילים אחרות, סגן נשיא ארצות הברית תחת ג'ורג' ווקר בוש. בדיוק כמו בסרט "מכונת הכסף" של מקיי משנת 2015, אודות המשבר הכלכלי של שנת 2008, "סגן הנשיא" משלב סאטירה, ונותן לצופה להיות חלק פעיל בסרט על ידי שבירת הקיר הרביעי: גיבורי הסרט מדברים לקהל היושב בבית הקולנוע, קופצים בין סגנונות וזמני פעולה, אשר מטרתם למשוך את תשומת לב הצופים. קשה לשבת בשקט באולם הקולנוע ולספוג את העלילה, אפשר לאהוב או לשנוא את הסרט – כיוון שהצופה הוא אחת מן הדמויות הראשיות.

אבל קודם, ולפני הכל, פוגשים את צ'ייני (כריסטיאן בייל), כשיכור בן 22 סמוך לביתו במדינת ויומינג. אהובתו מבית הספר התיכון, לין (איימי אדמס), מציבה לו אולטימטום: תתאפס על עצמך או שהיא ממשיכה הלאה. מתוך אהבה ומסירות, צ'ייני נעצב תחת הרעיון של לין כאדם דגול. עד שנת 1969, צ'ייני מקבל תפקיד כמתמחה בקונגרס, עובד בבית הלבן תחת דונלד רמספלד (סטיב קארל). תוך זמן קצר, צ'ייני מחליף את רמספלד כראש המטה של הבית הלבן תחת הנשיא ג'רלד פורד (ביל קאמפ).

הסיבות לנסיקתו של צ'ייני, על פי המספר המסתורי (ג'סי פלמונס), פשוטות. צ'ייני שקט, הוא עושה בדיוק כמו שאומרים לו, והוא נאמן. כשהוא שואל את רמספלד – המורה הרוחני שלו: 'במה אנחנו מאמינים?' כרפובליקנים-שמרנים, רמספלד צוחק צחוק מטורף מבלי לענות וטורק את הדלת בפניו. הלקח נלמד.

"סגן הנשיא" טווה את סיפור עלייתו לשלטון, כמו גם את השנים העסיסיות שקדמו ל-11 בספטמבר, 2001 – ולאחר מכן, תוך כדי טשטוש התקופות בין לבין: בעיקר, כהונתו של צ'ייני כמזכיר ההגנה של הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש ופעילותו כמנכ"ל חברת שירותי הנפט, הליברטון. אבל מקיי מבין את נקודת המוצא – צ'ייני מפתח טעם לכוח ולהשפעה. הוא הופך למומחה לכוח, כפי שהסרט מתאר, גאון בקריאת אנשים וככזה שנותן להם בדיוק את מה שהם חושבים שהם רוצים. לדוגמה, צ'ייני קורא את ג'ורג' ווקר בוש (סם רוקוול) כבן סורר המשתוקק להרשים את אביו, ולכן מטפלל אותו לפלוש לעיראק כדי לסיים את העבודה שאביו החל. הכל נעשה בצבעי מכחול עבים למדי, אין ספק, אבל הסגנון ההומוריסטי במעטפת דוקומנטרית של מקיי, מאפשר קיצורי דרך כבדים, שלעיתים מכרסמים באמת שחובה להבלטה: הריצה לשלטון ולכוח היא חיה מסוכנת.

אינספור טכניקות קולנועיות מזכירות לבאי בית הקולנוע שהם לא רק צופים בסרט אלא הם חלק ממנו. באמצע הסרט, קרדיט הסיום מתגלגל, אבל מיד קולטים את הבלוף של מקיי. הסרט מתחיל לבעוט שוב כשהזוג צ'ייני מדבר על השתלטותם על וושינגטון – ואפילו, העולם! – בפסוק שייקספירי. ידוענים מפציעים לרגע בסרט, שוברים את הקיר הרביעי, ועוד מגוון קריצות על המציאות שומרים את הצופים על בהונותיהם. דימויים של בעלי חיים, של דגים חלקלקים וצבועים רעבים צובעים כיצד צ'ייני תופס את המציאות ואת הגה השלטון, תוך שהם פונים לקרביים שלנו. מקיי יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא יודע שגם הצופים יודעים זאת. החוזה בין הבמאי לצופה נשבר לעתים קרובות ובאופן כה מפורש, כך שהוא ממריץ את הדם.

מקיי היה יכול לעשות סרט רציני על נושא כה רציני. במקום זאת, הוא נוחת אי שם באמצע, ומצליח באופן מסוים להגיש כתב אישום פרובוקטיבי על כוחו של אדם אמריקני אחד. בין אם הצופה מסכים עם המסר של הסרט – שצ'ייני הוא דמות מרתקת ודיכוטומית, אדם שאוהב את אשתו וילדיו ומבצע זוועות – אינו רלוונטי, העיקר שתחשבו על כך… אם המטרה של מקיי בסרט "סגן הנשיא" הייתה לעורר את הצופים לחקור את נבחרי השלטון ואת עצמם – מה שאתם מאמינים לעומת מה שאתם יודעים – הוא מצליח בגדול, ובסרט מבדר למדי.

XXX
___
סגן הנשיא | Vice
בימוי: אדם מקיי
תסריט: אדם מקיי
שחקנים: כריסטיאן בייל, סם רוקוול, איימי אדמס
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 11.01.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 132 דקות
Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה סרטים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.