הספר "ילדים בסדר גמור – ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948" של חנה יבלונקה, מבקש לשרטט פרופיל דורי של כל ילדי המדינה שנולדו בישראל בשבע השנים הראשונות לקיומה של המדינה. נקודת הראשית של קבוצת המחקר, 1948, נבחרה משום שזו שנת הקמת המדינה, ואילו נקודת הסיום, 1955, נובעת מכך שילידי שנה זו היו אחרונים להשתתף במלחמת יום-הכיפורים, מלחמה בעלת השפעה רבה על בני דור המדינה.

המחקר מלווה ילדים אלו החל מרגע לידתם ועד לשנת 1978, שנה לאחר המהפך הפוליטי, שלטענת יבלונקה לבני דור זה, דור המדינה, יש חלק בהתרחשותו. יבלונקה עוברת עם דור זה, שהוא גם הדור שלה, בתחנות שונות בחייו: במרחב המשפחתי, במערכת החינוך, בשעות הפנאי שלו וכמובן בשירות הצבאי, שירות שכלל שלוש מלחמות שעיצבו את פני הדור: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. מחקרה של יבלונקה נעזר בחומרים ארכיונים מגוונים, כמו עיתונות נוער ומקראות של מערכת החינוך, כמו גם ראיונות שהיא עורכת עם ילידי ה' באייר תש"ח.

יבלונקה מציינת שיש מעט מאוד מחקרים שכתבו ביוגרפיות דוריות, שכן ישנו קושי רב באפיון של דור. אלא שיבלנוקה טוענת שהיא הצליחה ולבני דור המדינה יש מאפיינים ברורים: כיוון שבני דור זה היו שותפים לאירוע היסטורי מכונן, הקמת המדינה, החוויה החזקה שאירוע זה הותיר עוּבדה לתודעה קולקטיבית של כל בני הדור. הולדתם של בני הדור למדינה שרירה וקיימת עיצבה אותם כ"ילדים בסדר גמור", והטביעה בהם שלושה מאפיינים: קונפורמיות עזה שניכרת ברתיעה מכל ערעור על סמכות; היעדר השקפת עולם חברתית ופוליטית עצמאית שתאתגר את ההורים; והפנמה של גבולות במובן הרחב ביותר: במשפחה, בקהילה ובמדינה.

החלק הראשון של התזה, ציור קווים לדמותם של בני דור המדינה, הוא מרתק. כמו כל מחקר היסטורי טוב, ייחודו הוא בכך שהוא משנה את התפישה שלנו לגבי העבר, או למצער מאיר את ההווה באור אחר. כך למשל יבלונקה מראה כי כבר בשנת 1963 משרד החינוך(!) יזם מפגשים של ערבים ויהודים, או כי כבר בשנות הששים היה שיח – שמצא עצמו אל דפי עיתון הילדים של "הארץ", "הארץ שלנו" – בנוגע לאימוץ ילדים תימנים. ככלל, מעניין מאוד תפקידו של "הארץ שלנו" כסוכן של תפישות ליברליות בקרב הילדים. יש גם בספר כמה קווי דמיון מעניינים בין השואה, אחד מתחומי המחקר המרכזיים של יבלונקה, ומלחמת יום הכיפורים. עם זאת, הספר סובל ממחלה ידועה של היסטוריונים, והוא הגודש בפרטים ואנקדוטות. כמדומני שניתן היה לקצר את הספר מבלי לקצץ בנטיעות.

החלק העיקרי של התזה הוא כמובן ניסיונה של יבלונקה לתת בבני הדור סימנים, קרי לאפיין אותם כילדים בסדר-גמור, קונפורמיסטים שנולדו למדינה קיימת ולכן הפנימו מדי את עיקרון הגבולות, ולא מרדו לא בהורים ולא במדינה.

הטענה כי אנשים שחיו בצל הקמתה של המדינה מתקשים למרוד בה – לא לגמרי חדשה. בעולם הספרות מקובלת החלוקה בין סופרי ומשוררי "דור בארץ" או "דור תש"ח", קרי סופרים שהחלו לפרסם בשנים 1960-1940 (משה שמיר, ס. יזהר, אהרן מגד ועוד), לבין הדור שאחריהם, שהפעם הם מכונים "דור המדינה", סופרים שהפציעו לאוויר העולם המקצועי בשנות הששים והשבעים (א"ב יהושע, עמוס עוז ועוד). הביקורת של "דור המדינה" כלפי "דור בארץ" היא אמנם גם ביקורת תמאטית, אולם היא לא פחות ביקורת אידיאולוגית: גם סופרי דור המדינה טענו כלפי הוריהם הרוחניים כי הם סובלים מקונפורמיות אידיאולוגית והזדהות יתר עם המדינה והציונות. כלומר, כאן הביקורת היא הפוכה: בני הדור שגדלו לתוך מדינה קיימת כן מרשים לעצמם לבקר אותה, בעוד הדור שנלחם למען המדינה מיישר עמה קו.

ההשוואה לחקר הספרות חשובה משתי סיבות שהן אחת. ראשית, "זה לא הגיל"; אמנם הסופרים והמשוררים הם לרוב בערך באותה שכבת גיל, אבל מכיוון שהגיל הוא לא מה שקובע אלא היצירה הספרותית (שמעוצבת בעקבות האקלים בארץ בשנות חייהם), יכולים סופרים ששכבת הגיל שלהם שייכת בעיקרה ל"דור בארץ", להשתייך לסופרי הדור הבא, "דור המדינה".

אצל יבלונקה, ההצמדות לילידי הארץ בין השנים 1955-1948 מעוררת קשיים, שהרי החוויה של ילידי 1947 היא אותה חוויה כמו של ילידי 1948 (שלפי המחקר יכולים להיוולד בשנת 1948 אך לפני קום המדינה); זה נכון אמנם שכל פריודיזציה היסטורית היא מעט שרירותית, אבל אצל יבלונקה היצמדות זו מגיעה למחוזות ביזריים, שלפיהם היא "משוויצה" בכל מי ששייך ל"דור שלה", אך מתעלמת מכל מי שלא. כך למשל, בפרק שעוסק במוזיקה, היא מעלה על נס את שלמה ארצי, יהודה פוליקר וזוהר ארגוב, שכן הם כולם ילידי הארץ בין השנים 1955-1948, אך מתעלמת מכל שאר הזמרים. בהקשר זה לא למותר לציין את הראיונות שהיא עורכת עם ילידי ה' באייר תש"ח. מדובר כמובן בתאריך סמלי, ואכן אנשים אלו זכו לתשומת לב מהעיתונות וממוסדות המדינה (למשל, הדלקת משואות בטקס יום העצמאות בשנת 1961); עם זאת לא מצאתי הצדקה מחקרית לראיונות אתם בלבד.

ההשוואה לסופרי דור המדינה חשובה בעיקר מסיבה נוספת, והיא שסופרים אלו אולי כוננו לפי אירועים וחוויות קודמות, אולם האופן שבו סופרים אלו עוצבו בא לידי ביטוי בבגרותם, ובאמצעות המעשים שלהם, קרי היצירה שלהם. יבלונקה, לעומת זאת, עוצרת ב-1978, קרי כשילדי דור המדינה היו בני 30-23, כאשר בקושי הייתה להם "הזדמנות" למרוד. היכן ילדי דור המדינה בשנות השלושים, הארבעים והחמישים לחייהם? הרי ילדים ונערים הם ברוב מוחלט של המקרים קונפורמיסטים שהולכים בתלם, שכן הם טרם עמדו על דעתם; לכן גם הצבא מגייס אותם בגיל 18. לו גיל הגיוס היה עולה לגיל 21, שיעור סרבני הגיוס היה עולה פלאים. זה נכון שבדור שלנו הגבולות בין הורים לילדים מטשטשים, אבל זה ככלל חלק ממהלך ההיסטוריה, ואין לו קשר לילדי דור המדינה.

יתרה מזו: יבלנוקה עצמה מפריכה את טענתה. שהרי לשיטתה של יבלונקה ילדי דור המדינה אחראיים ל-המהפך בה"א הידיעה, קרי עליית בגין לשלטון. כך למשל היא כותבת: "בבחירות 1977 השיגו הליכוד וד"ש 72%(!) מקולות הצעירים […] היה בכך, מבחינת דור ילדי מדינה, מרד כפול: גם בהוריהם שהמשיכו במקרים רבים לשמור אמונים למפלגה שנתנה להם מדינה, בית וזהות; וגם בממסד המדינתי שליווה אותם בשלושה העשורים הראשונים לחייהם". אלא שבעיני יבלונקה, מדובר במרד "מאוחר-יחסית".

גם אם נניח שמדובר במרד מאוחר – טענה שבעיני היא מופרכת – מעדויות אחרות שיבלונקה מביאה נראה שהילדים בסדר גמור לא היו לגמרי בסדר. כך למשל, ב-1970 נשלח "מכתב השמיניסטים" הראשון, שביקש מראשת הממשלה גולדה מאיר לתת צ'אנס ליוזמת שלום שעמדה על הפרק; ב-1971 נשלח גם מכתב של תלמידי תיכון שסירבו לשרת בשטחים הכבושים, ויבלונקה מביאה נתונים על מספר לא קטן של סרבני מצפון; יבלונקה מצטטת לא מעט מכתבים של חיילים ששירתו במלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים ומטיחים ביקורת כלפי הממשלה; וכן היא מביאה מכתבי העת האוניברסיטאיים ("פי האתון" באוניברסיטה העברית, ו"פרה קדושה" ו"יתוש" באוניברסיטת תל אביב) מהם עולים קולות לא קונפורמיים בכלל, כמו התרומה של "פי העיתון" לתמיכה ב"פנתרים השחורים". יבלנוקה ביושרתה מציינת נתונים אלו כאנקדוטליים, אלא שבעיני נתונים אלו מצטברים לכדי מאסה שמערערת את התזה של יבלונקה.

ועוד דבר עשו בני דור המדינה: הם הקימו את תנועת "שלום עכשיו" ב-1978. יבלנוקה אמנם רואה בכך המשך של המורשת של הורי בני דור המדינה, וחזרה לגבולות המוכרים שהורי בני דור המדינה הורישו לילדיהם שכה אוהבים גבולות. אולם במציאות של ימינו, תנועת "שלום עכשיו" היא המרד ב-ה"א הידיעה – אם לא בהוריהם, אז לפחות במדינה.

ילדים בסדר גמור – ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948 • חנה יבלונקה • הוצאת ידיעות ספרים, ספרי חמד • 2018 • 430 עמ'