מאז עשה את הופעת הבכורה שלו עם "כלבי אשמורת” בשנת 1992, קוונטין טרנטינו נחשב לאחד הבמאים הייחודיים והמרתקים בדורנו. בשילוב בין הרגישויות המובהקות לבין האהבה הטהורה שלו לקולנוע – שלעתים חסרת מעצורים, טרנטינו תמיד מוצא דרך לבדר את הקהל שלו, ללא קשר עם איזו סוגה הוא מתמודד. לאחר תשעה סרטים לאורך הקריירה שלו, טרנטינו יוצר מחווה אוהבת לעידן שנעלם בסרט “היו זמנים בהוליווד“, סרט תקופתי המביא את הצופים חזרה לקליפורניה של שנות השישים. באמצעות שחקנים נהדרים ועיצוב ויזואלי משובח, טרנטינו מביא מבט ייחודי ומשעשע על הוליווד, בהנחה שיש לכם זמן וסבלנות לאורך 165 דקות.

"היו זמנים בהוליווד": שחקנים משובחים

מה שמבדל את “היו זמנים בהוליווד” מיצירתיו האחרונות של טרנטינו, כמו “ג’אנגו ללא מעצורים“, הוא היעדר קו זמן רציף שזורע את הסיפור קדימה. במקום להיות מונע עלילתית עם נרטיב מסורתי, “היו זמנים בהוליווד” פועל כמו תמונת מצב בתקופת זמן ספציפית, ולוקח את הצופים לנסיעה זו, תוך שהם עוקבים אחר הדמויות השונות, כמו כוכב הטלוויזיה הדועך, ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו), ואיש הפעלולים הנאמן לו, קליף בות’ (בראד פיט), במהלך חיי היומיום שלהם. במשך מרבית הסרט, “היו זמנים בהוליווד” די מאופק ביחס לסרטיו של טרנטינו, ובמכוון לוקח את הזמן כדי לבסס את הדמויות וסביבתם בדרכים שמושכות את הצופה לאט לאט לעולמם. אמנם, עדיין יש המון סימנים מאפיינים מפורסמים שהותיר טרנטינו לאורך התסריט, אך “היו זמנים בהוליווד” גם מביא שינוי קצב מרענן לבמאי. יש זמנים שבהם הצופים מרגישים את אורכו של הסרט בגלל הגישה האיטית של טרנטינו, אך הוא עדיין עובד באופן יעיל ומתגמל.

אחת הסיבות העיקריות לכך ש-“היו זמנים בהוליווד” כל כך אפקטיבי הוא בגלל שהדמויות כייפיות לצפייה. ריק וקליף הם הליבה הרגשית של הסרט, כאשר דיקפריו ופיט מציגים מתיקות מובנית במערכת היחסים של דמויותיהם – הם מרגישים כמו שני חברים וותיקים שעברו הרבה מאוד יחד. באופן לא מפתיע, שני השחקנים (שעבדו בעבר עם טרנטינו) נמצאים גם בשיא הקריירה שלהם כאן, בין אם הם סוחבים על כתפיהם שורות מחץ מבדרות או משלימים זה את זה בזוגיות זכרית נהדרת. בעוד ריק חסר ביטחון רגשי, דיקפריו מקבל הזדמנות להפגין צד אחר ביכולת המשחק שלו באופן הומוריסטי ושובה לב. פיט מתאים לתפקיד של קליף כמו כפפה, ומתעל נכון את הצדדים השטותיים כמו גם הנינוחים באישיותו של איש הפעלולים, תלוי במה שהסצנה דורשת. השניים תמיד מבדרים על המסך ויוצרים זוג נהדר.

“היו זמנים בהוליווד” עלה לכותרות כאשר לוהקו חלק מן הכוכבים הנוצצים ביותר בסרט של טרנטינו עד כה, אך לרוב תפקידים אלו קטנים בהשוואה לפיט ודיקפריו. אפשר למנות את אל פאצ’ינו, קורט ראסל, מייק מו, דקוטה פנינג ו-לוק פרי (בין רבים אחרים) אשר נמצאים בסרט לסצינה או שתיים, אך עדיין מצליחים להפיק את המרב מזמן המסך המינימלי שלהם. החלק התומך המהותי ביותר הוא זה של שרון טייט (מרגו רובי), שגרה בשכנות לריק עם בעלה, רומן פולנסקי. יש להודות, שזה כמעט לא התפקיד הבשרי ביותר של רובי בקריירה הצעירה שלה, אבל גם היא ממקסמת את מה שקיבלה לעבוד איתו ומוצאת דרכים להתאים עצמה לקהל. אף על פי שהסיפור של טייט מנותק ברובו ממה שקורה בחייהם של ריק וקליף (עד סוף הסרט), הקטעים מחייה עדיין מעניינים ולא גוררים את הסרט מטה.

נכס אדיר נוסף שעומד לרשותו של טרנטינו בסרט “היו זמנים בהוליווד” הוא הצוות האדיר שעבד במרץ לשחזר את לוס אנג’לס של שנות השישים בפרטים מורכבים. בין אם זו עיר המלאכים עצמה ובין אם מכשירי הטלוויזיה המיושנים, הסרט מצליח מאוד במשימתו להעביר את הצופים אחורה בזמן. מעצבת התפאורה ברברה לינג, מעצבת התלבושות אריאן פיליפס והצלם רוברט ריצ’רדסון (בין אינספור אחרים) ראויים לכל הקרדיט על תרומתם, שכן הם עבדו יחד כדי ליצור משהו מפתה להפליא, שתופס את הצופה ולעולם לא מרפה עד שכותרות הסיום עולות. ובאופן לא מפתיע, בחירות הפסקול של טרנטינו עוזרות להגדיר את מצב הרוח לסצינות בדרכים שרק הוא יכול להמציא.

בסופו של דבר, “היו זמנים בהוליווד” הוא חיה שונה ממה שהתרגלנו מטרנטינו, אך במידה רבה תוצר החזון הייחודי שלו. נחמד לראות את הבמאי מפצח את הכלים האופייניים לו ושהפכו לסימן היכר לאורך הקריירה שלו, המופיעים בסרט רק בזמנים ספציפיים כדי להגביר את השפעתם. מבחינות מסוימות, “היו זמנים בהוליווד” אינו נגיש לכלל הקהלים, כמו שקרה עם “ממזרים חסרי כבוד” או “ג’אנגו ללא מעצורים“, אך עדיין שווה לצפות בו על המסך הגדול. לחובבי קולנוע הרוצים לשנות את קצב סרטי הקיץ החמים ושוברי הקופות הצפויים, “היו זמנים בהוליווד” יעשה בדיוק מה שאתם צריכים.