מי מפחד מתיאטרון חצוף, חתרני ופוליטי?

פסטיבל עכו ה-40 לתיאטרון אחר, שייפתח במוצאי סוכות, יהיה השנה מאוד פוליטי ומאוד חברתי. לצד יצירות קלילות וקומיות יכללו הצגות התחרות תמונות שמייצגות את המציאות המדממת. ותהיה גם הצגה על טובות הנאה שמקבל המנהיג. מה צפוי השנה בפסטיבל, מה כדאי לראות וממה צריך להיזהר

Print Friendly

אני אוהב את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. וכמו בכל אהבה, שנמשכת שנים רבות, גם כאן יש רגעי שיא ורגעי משבר, עליות ונפילות, חלומות ואכזבות. אבל האהבה הבסיסית קיימת, עם התשוקה לחוות ריגושים והפתעות, שרק פסטיבל כזה יכול להציע – אם הוא ממלא את ייעודו ולא הופך לעוד אוסף של הצגות ומופעים.

סיפור אהבה על רקע הכיבוש. "סילוואן בין הזמנים". צילום: אילן בשור

לפני הכל, משהו אישי: אני מלווה את הפסטיבל משנותיו הראשונות, כשהוא היה באמת "אחר", בתחילה כשחקן בשתי הפקות מדוברות: "שחקנים נגד הקהל" מאת פטר הנדקה (שזכה בסוף השבוע שעבר בפרס נובל לספרות), בבימוי תמי לדרר, ו"חור באהבה" על-פי סיפור של סמואל בקט, שביים שי בר יעקב (היום מבקר התיאטרון של "ידיעות אחרונות"). שתי ההצגות היו "אחרות" ועוררו עניין רב. "חור באהבה" זכתה כמעט בפרס הראשון של הפסטיבל. למה "כמעט"? כי אחת השופטות התנגדה לזכייה, כנראה מסיבות אישיות. שני השופטים האחרים היו נחושים בעד הזכייה של "חור באהבה". כך סיפר לי בזמנו, מי שהיה יו"ר חבר השופטים, הסופר חנוך ברטוב.

הפסטיבל, שאותו יזם עודד קוטלר, נועד, בין השאר, לגלות יוצרים ואמנים חדשים, ולעודד יצירה מקורית, בועטת וחדשנית, שאינה מוצאת את מקומה בתיאטרון הרפרטוארי הממוסד. בתחילת דרכו הציג הפסטיבל שפה חדשה, רעננה ולעיתים נועזת, שלא טילטלה אומנם את התיאטרון הרפרטוארי, אבל בהחלט נתנה לו מכה קלה בכנף. האבסורד הוא, שחלק מהיוצרים שהתגלו בפסטיבל מצאו את דרכם לתיאטרון הרפרטוארי – ושם הם "שכחו מה זה להיות אחרים".

אמנות או אלימות? "חוסר עניין לציבור". צילום: אילן בשור

כבר 40 שנים שהפסטיבל מאתגר את עצמו ואת הקהל בשאלה – "מה זה תיאטרון אחר?" כל מיני מומחים מטעם עצמם שואלים: "יש בכלל תיאטרון אחר?" לדבריהם, יש תיאטרון טוב או תיאטרון לא טוב. אין "אחר". והתשובה הנכונה היא: כמובן שיש תיאטרון אחר. עובדה שכבר 40 שנים נוהר הקהל, צעירים ומבוגרים, לעבר הצגות שאין לו סיכוי לראות בתיאטרון רפרטוארי, ואפילו מתייחס בסלחנות להצגות הפחות מוצלחות בפסטיבל.

בפסטיבל הועלו במהלך השנים הצגות "אחרות", חדשניות, נועזות, חתרניות, אמיצות, מעוררות מחלוקת, מטלטלות ופורצות דרך, שכמותן לא נראו בתיאטרון הישראלי. אבל היו גם שנים שבהן רבות מהצגות הפסטיבל היו בנאליות, צפויות ומשעממות, ולא עוררו עניין או חוויה מיוחדת.

כבר 40 שנים שהפסטיבל הזה מתנהל כמו רכבת הרים. ככה זה בתיאטרון פרינג'. אין הצגות "בטוחות". את הצגות התחרות בוחר צוות אמנותי בראשות המנהל האמנותי (השנה זה השחקן שלום שמואלוב), שמטרתו לייצר תמהיל אמנותי שימשוך קהל מגוון. לעיתים הצוות הזה מפספס ואינו יודע לזהות כישרונות אמנותיים "אחרים".

עלייתה ונפילתה של השושלת. "הקללה". צילום: אילן בשור

כבר בתחילת דרכו בחשו בפסטיבל עסקנים, כולל עסקני תרבות, ופוליטיקאים. אחת הבעיות שבהן נתקלים היוצרים היא הצנזורה שמופעלת מדי פעם על התכנים. זה לא קורה הרבה, אבל כשמדובר בצנזורה פוליטית, כל פסילה היא אחת יותר מדי. לכך מתלווה גם צנזורה עצמית, שהיא גרועה לא פחות.

צנזורה מסוג אחר נובעת מתפיסה שמרנית של הנהגת הפסטיבל, שבדרך כלל פוחדת מתיאטרון נועז במיוחד, שובר מוסכמות, חד ובועט, כפי שקיים במדינות מתקדמות בעולם. מעל המנהל האמנותי פועלים כוחות שונים, שהקשר ביניהם לבין אמנות, הוא מקרי בלבד. התוצאה: פסטיבל עכו לתיאטרון אחר הוא אומנם פסטיבל שמעורר עניין, אבל עדיין זה לא הפסטיבל הפרוע, החצוף והחתרני, שישים אותנו על המפה.

יחד עם זאת חשוב לזכור את המטרה העיקרית של הפסטיבל, מעבר להיות "אחר": להציג תיאטרון טוב, מעניין, מרגש ומעורר למחשבה.

מה זאת אהבה בעולם דיגיטלי ומנוכר. "סטו-רי". צילום: אילן בשור

מה צפוי לנו השנה בפסטיבל?

לכבוד חגיגות ה-40 יכלול השנה הפסטיבל שפע של אירועים ומופעים, שבמרכזם 8 הצגות בכורה שיועלו במסגרת התחרות:

סילוואן בין הזמנים - הצגה בעברית ובערבית על סיפור אהבה בין צעיר יהודי וצעירה פלשתינית על רקע הכיבוש והסכסוך בין שני העמים.

תלויים - שני מנקי חלונות, פליטים של מלחמת אזרחים, תלויים בין שמיים וארץ ומתבוננים מבחוץ בעולם הבלתי מושג שמעבר לחלון.

סטו-רי - מסע קומי של ארבעה צעירים, המשייטים בין שפיות לשיגעון בחיפוש אחר בית ואהבה, על רקע עולם דיגיטלי ומנוכר.

חוסר עניין לציבור - סיפור נפילתו של אמן התיאטרון הרדיקלי גיל ברדוגו, ותפקידה של אמנות על רקע הסתה ואלימות בחברה מפולגת.

מכוח אותה תנועה – תיאטרון מחול חזותי, חלקו בעירום, שנע בין מציאות לדמיון ומתמקד בכוח לבנות ולהרוס.

God Blockbuster - כל הגבולות נפרצו, כל המילים נאמרו ונותר רק חשק עז לחלום על לא לחלום. מבולבלים? גם אני.

המשחטה - הצגה בערבית עם כתוביות בעברית על אלימות, כאב, רוע ותקווה.

ריריברסינג / מוזיאון ההיגיינה - הקהל עומד וחוזה ביוצרים שמחפשים משמעות ושבויים במופע של אורות, צבעים, עשן וסאונד מחריש אוזניים.

עשן בעיניים. "ריריברסינג". צילום: אילן בשור

בין ההצגות שאינן בתחרות: חוף מבטחים - קונצ'רטו לפליט ולתזמורת על גורלם של הפליטים בעולם חסר חמלה; קליניקה - הצצה לתוך מרפאה קלינית, שבה המאושפזים רשאים להחליט אם להישאר או לצאת לעולם שבחוץ.

עוד הצגה שמעוררת סקרנות היא הקללה בבימוי עודד קוטלר, שעוסקת בסיפור נפילתה של שושלת אטראוס במלכות יוון העתיקה – עם השלכות למציאות של ימינו: מהי דמוקרטיה והיכן מתחילה ומסתיימת טובת הציבור וגולשת לטובת (ולטובות) ההנאה של המנהיגים. שרה וביבי לא צפויים להגיע. אני מקווה שגם השרה רגב לא תבוא להפריע לפסטיבל.

במסגרת אירועי החוצות – מופע דרקונים סיני, מופעי אקרובטיקה וקרקס, הרבה שירה ומוסיקה, וגם תיאטרון רחוב שימחיש את מצוקתם של ילדים ובני נוער ביישובי עוטף עזה.

לצד יצירות אישיות ויצירות קומיות וקלילות, הפסטיבל השנה יהיה מאוד פוליטי, מאוד חברתי ומאוד מחובר למציאות של ימינו, בארץ ובעולם. וגם, ראו הוזהרתם, יכלול, לפחות במסגרת הצגות התחרות, תמונות קשות של אלימות, דם, יזע ודמעות.

הפסטיבל ייפתח ביום שני, מוצאי סוכות, 14.10 ויסתיים ביום חמישי, 17.10 עם הכרזה על ההצגות הזוכות.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה א, אירוע, אמנות, אקטואליה, בארץ, ד, הבילויים, הצגות, תיאטרון, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.