כתב ערוץ 10 מתן חודורוב שם את נפשו בכפו והעז לתהות על כשרות השימוש בכספי התרומות למחאה החברתית. התגובה הנזעמת של דפני ליף לא איחרה לבוא, מעל דפי הפייסבוק. תקשורת המיינסטרים העדיפה להתעלם. מצאנו דיווח אחד ובו תגובות שני הצדדים, באתר וואלה. תגובת אנשי המחאה הייתה מעורפלת.

בניסיון להגדיר  מה בדיוק מפריע, מה מעורר תחושת אי נוחות, שלא להגיד צמרמורת של ממש,  בשיח סביב המחאה החברתית, יש כמה נקודות שצצות ועולות, בכל פעם מחדש ואסור להתעלם מהן.

הראשונה היא האלימות של השיח הזה: הזירה מתחלקת בצורה דיכוטומית בשאלה 'הלנו אתה או לצרינו': אם אתה מאנשי דפני ליף, עליך להפגין זאת בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך. אסור לך לתהות, להעלות ספקות, להגיד 'אולי'.

ההתנהלות הזו מעוררת חלחלה, ולו משום שבהסתכלות היסטורית, מהפכות חברתיות מן הסוג הזה בדיוק, הן שהולידו משטרים אפלים של דיקטטורות מהסוג הגרוע ביותר. די לקרוא סטטוסים בפייסבוק כדי להבין למה הכוונה: ההשמצות שכוונו לעברו של שרון גל, גם הוא מערוץ 10, שפקפק בסוגיית הייצוג של ליף את המחאה החברתית האמיתית, היו דוגמה אחת. כמויות ה'לייקים' והתגובות המתלהמות לסטטוסים האלה הבהירו חד משמעית: חייבים לבחור צד. אתה לא יכול להיות בעד מחאה חברתית ולמתוח ביקורת על התנהלות מנהיגותיה. את נציג הסטודנטים איציק שמולי הקיאו בשאט נפש מן המשוואה הזו. עוד תוצר של האלימות שהניבה התפיסה כי אסור לך להעלות ספקות.

השיח הזה, שהמארחת העיקרית שלו היא זירת הפייסבוק, שם במרכזו את העלאת הגיבורה לדרגת איקונה קדושה ובשל כך, הוא יותר ממטריד. זהו שיח שמזכיר, אגב, במידה רבה את השיח של ימין ושמאל, שבו מותר לך להיות סוציאל דמוקרט, בתנאי שאתה גם מבקר את ישראל ואת צה"ל בהתמדה וללא לאות על היחס לפלסטינים, בתנאי שאימצת במלואו את נרטיב הכיבוש ורצוי מאוד מאוד שתהייה בעד זכות השיבה, בעד מדינת כל אזרחיה ונגד מדינת הלאום היהודי. אם אתה, במקרה, מצדד בשוויון זכויות כלכלי וחברתי, אבל חושב אחרת בסוגיות מדיניות-פוליטיות, אתה שוב 'לא שייך' למילייה – אותו מילייה שאימץ, אגב, באהבה רבה את מנהיגות המחאה.

הסיפור של מתן חודורוב יכול להיות דוגמה מצויינת לתופעת הסגידה חסרת הפשרות שמאפיינת את המחאה הזו. חודורוב שאל, דוברת המחאה חשבה שהוא השתכנע לרדת מהסיפור, ערוץ 10 לא קיבל תגובה ופרסם את הכתבה, ליף כעסה ותקפה את הערוץ על שלא נתן לה די זמן תגובה והכפיש אותה. מה, למשל, בנוגע לתגובה עניינית שמכחישה את הטענה המרכזית בכתבה ולפיה מנהיגות המחאה לא נוהגת בשקיפות בנוגע לכספי התרומות ומושכת מהם משכורות? בוואלה קיבלו מדוברת המחאה מירב יכין את התגובה האומרת כי "התרומות יועברו לחשבון נאמנות המוקדש לארגון שבהקמה, שנמצא בפיקוח משרד עורכות הדין: שמילוביץ, גרינגרד, פורשטט".

בתגובה הזו אין, ולו ברמז, מידע על כספי התרומות שהגיעו בעבר והטיפול בהם. השאלה אם זה תקין וראוי כי הנהגת המחאה תשלם לעצמה משכורות מכספי תרומות המיועדים, מן הסתם לתמיכה במחאה, היא שאלה אחרת שמצדיקה התייחסות עניינית, אבל הנהגת המחאה מצליחה, עד כה, לגרור בעקבותיה שובל של מעריצים, גרופיז, שמוכנים להסתפק בסיסמאות במקום סדר יום מעשי ורשימת תביעות שלמען הגשמתן יהיו ההמונים שמחים לצאת לרחוב.

ובעניין סיסמאות, דברים שכתבתי בסוף השבוע החולף, מאז – דבר לא השתנה:

המחאה החברתית חשובה כל כך. אפשר לומר שהיא קריטית לעתידנו. מצד שני, בחיפוש אחר מנהיגי המחאה האותנטית  מתפספס המסר שלהם – אם יש כזה. דבר אחד בטוח: אנחנו לא בשנת 1968 ואנחנו גם לא ברובע הלטיני בפריז. ולא נעים להיזכר, אבל זה כן נכון, אנחנו פה במזרח התיכון

 לפני שנה היה קשה שלא להיסחף למראה ההמונים שצעדו בקריאות 'העם-רוצה- צדק-חב-ר-תי' כשכול אחד מהמפגינים יצק תוכן משלו לקריאה הזו. מה שאיחד את כולם היה, להערכתי, בעיקר תחושת המיאוס מן הקפיטליזם וההקלות מנקרות העיניים והלב לשכבת טייקונים שמתגלחים לציבור על הגב. הציבור הגדול שיצא לרחובות הרגיש שמדיניות הממשלה, ובראש ובראשונה משרד האוצר, עושה לו עוול. לחוויית העוול הזה נלוותה תחושת עלבון עמוקה מכך ש'לא סופרים אותנו'. שהמדיניות ברוח 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת' נמאסה. שדי לנו בהתבזות הזו אל מול ממשלה שמביטה באזרחיה מלמעלה למטה, בריחוק מנוכר וציני וממשיכה להאביס את בעלי ההון על חשבוננו ולהאכיל אותנו בלוקשים.

 היעד הבנקאי שנבחר לניפוץ שמשות בשבוע שעבר לא מפתיע. הקריאה 'מושחתים נמאסתם' צריכה להיות מופנית אל מנהלי הבנקים, שלוקחים הביתה משכורות של שש ספרות בתוספת בונוסים, תעודות הוקרה במעטפות מרשרשות והטבות אין קץ על לא דבר: או בעצם, על כן דבר: על עושק הציבור.

איכשהו חלפה שנה, הח"כים המשיכו לאשר לעצמם תוספות שכר ולמצוא שעות כושר למשיכת הצעות חוק העלולות לפגוע בכיסיהן של עשרים המשפחות המחזיקות במחצית מההון במדינה. הם גם הצליחו לאדות הצעות לגבות מקבוצה נבחרת זו מסים, היכולים לכסות את הגרעון התקציבי של המדינה. גרעון, שנגיד בנק ישראל סטנלי פישר התנגד רק היום להגדילו מעבר ל- 2.5%, כי זה עלול למוטט את הכלכלה שלנו. החלופה הנעימה ומסברת האוזן לגביית מסים הולמים מהשכבה החזירית הזו תבוא בצורת הכבדת עול המסים על הציבור, כפי שהצהיר השבוע שר האוצר, יובל שטייניץ.

השנה הזו תסומן גם כשנה שבה שר התקשורת משה כחלון פגע אנושות בקבוצה משכבת טייקונים זו: הקבוצה החולשת על רשתות הסלולר. זה נשמע נהדר עד שמגיעים לשורה התחתונה – זו שכחלון בוודאי לא כיוון אליה. והשורה התחתונה הזו אומרת שאיך שלא יהיה, בסוף מזיי..ים אותנו. בעלי חברות התקשורת, כמו בעלי הון אחרים שנפח הכנסותיהם ספג מהלומה כזו או אחרת למרבה הזעזוע (שלהם), לא יחזירו את הכסף שלוו מהבנקים. וכך, בשרשור מדהים, אנחנו נחזיר להם את מה שהפסידו. ההשקעות שלנו באותם בנקים, שנתנו להם הלוואות שערורייתיות, הן שיספגו את כל ההפסד של הטייקונים אצילי הנפש, שמצהירים כי יחזירו את חובותיהם לציבור. זה יקרה דרך קופות הפנסיה שלנו, החסכונות המגוחכים שצברנו במשך שנים – כל אלה יקבלו תספורת, בלי חפיפה ובלי פן.

במוצאי השבת הקרובה מתוכננת עוד צעדת הפגנה בין ככר הבימה למוזיאון תל אביב. המשטרה, יש להניח, תתן לשיירה לעבור כלקח מהשבוע שעבר. דפני ליף נעצרת היא לא פוטו-אופ שהמשטרה הייתה רוצה להנציח בספר זכרונותיה.

נהרות מלים נשפכו השבוע על ליף וסתיו שפיר, על שרון גל מערוץ 10, שתהה מה דפני ליף עשתה במהלך החורף, ועל התשובה שליף כתבה לו בעמוד הפייסבוק שלה: תשובה שכצפוי מצאה את מקומה בעיתונים. לא פחות מעוררת השתוממות היתה המהירות שבה התקשורת מחליפה את עורה ומאמצת נרטיבים חדשים סביב המחאה, ברוח תפיסת העולם של האכסניה העיתונאית, או יותר נכון המו"ל או הבעלים שלה. הנה, היום אנו מתבשרים כי מחקר של חברת יפעת מגלה, כי היקף סיקור המחאה ירד ב-40% לעומת השנה שעברה, והסיקור האוהד בעבר שינה את צבעו לסיקור פחות/בלתי אוהד.

להתרשמותי, זירת הפייסבוק, לעומת זאת, נתנה לעיתונים קונטרה. בכל מקרה, כל השיח שהתנהל השבוע סביב המחאה עורר תחושת היסחפות קשה שמזכירה, בפולחן שלה, זמנים אפלים בהיסטוריה. אני מודה, דפני ליף מצטלמת נהדר. יש לה טונות של כריזמה. ו… מה עוד? מה יש לה להגיד?

אמרתי כבר, אנחנו לא בפריז 68'. אנחנו לא עוצרים לרגעים ארוכים ליד דוכני אלפי הספרים המשומשים של מסייה ז'יבר בבולבאר סן מישל. ישראל היא ממש לא צרפת המצקצקת בלשונה כל אימת שמישהו אחר, מחוץ לגבולותיה, עושה עוול לאוכלוסיות נדכאות. ובכל זאת, דניאל כהן בנדיט, המהפכן שהצית את אש המרד בפריז, מצא לנכון לאמץ את ידי מארגני המחאה הישראלית תוך פיזור סיסמאות על הכיבוש המשחית ותמיכה בלתי מסויגת בעמדות השמאליות שליף מיטיבה לבטא.

וכאשר חוזרים אחורה, לפריז של אז, מדהים לגלות שגם מחאת הסטודנטים הצרפתים היתה קצת נבובה ונשענה בעיקר על סיסמאות שיש בכוחן להלהיט את הרוחות. הסיסמאות של אז נשמעות כל כך הולמות לייצוג מובילי המחאה של תל אביב 2012:  גם אם לא  סיגלנו בהצלחה מספקת את הנפיחות של אומת האו-לה-לה וה'מרד אלור!'  אנחנו מה זה רוצים לאמץ את הרוח הצרפתית עם האינטלקט המעודן, ועם חזון השוויון והחירות של מולדת זכויות האזרח, שרגע אחרי ההכרזה הבומבסטית יצאה למסעות ציד קולוניאליסטיים, שלא היו מביישים אפילו את ישראל ה"כובשת".

המחאה ההיא של 1968 על סיסמאותיה וכרזותיה. כאן נמצא דמיון בעיקר בדבר אחד: בחוסר התוכן, בהעדר המסר ובעיקר באופי הגחמני של מרד נעורים שבו הכל מותר. סיסמאות  כמו "חיה את הרגע" או "מספיק עם המדינה". רוצים עוד?

"הטבע לא יצר עבדים או משרתים, אני לא רוצה לשלוט או להישלט"
"אל תיפלו לדמגוגיה המלוכלכת של הפוליטיקאים, חייבים להסתמך על עצמנו. סוציאליזם בלי חופש הוא בסיס צבאי"
"אנחנו רוצים מבנים שמשרתים את האנשים, ולא אנשים שמשרתים מבנים"
"הפוליטיקה היא ברחובות"
"אל תעבוד לעולם"
"הבוס צריך אותך, אתה לא צריך את הבוס"
"שכח מכל מה שלימדו אותך, התחל לחלום"

בזמנו, אמרה גולדה לפנתרים "אתם לא נחמדים". עכשיו, יש לנו מנהיגי מחאה הרבה יותר נחמדים. האופן שבו הטעינה גולדה את המלה "לא נחמדים" אינו הולם את דמותה של דפני ליף או של סתיו שפיר. הן בנות ששייכות למילייה שגולדה לא הייתה מעזה לומר עליו מלים כאלה. הן "משלנו". אבל, איכשהו, בדרך, הן כנראה מפספסות את "העם".

המחאה חשובה. חשובה מאוד. הממשלה הזו צריכה להפנים שמאסנו בטיוח, בהונאה, בגניבת הדעת. המחאה הזו צריכה לדרוך על היבלות הכואבות של הקיטוב הכלכלי ולהיאבק בבנקים (כמשל), לא על ידי ניפוץ זגוגיות, שחברות הביטוח מכסות, אלא על ידי הרכבת רשימת תביעות: למסות את העשירים, לקבוע (בניגוד להחלטת הכנסת מהשבוע) שכר מקסימום בחברות ציבוריות, לחדול לחלק נכסי ציבור למי שכבר יש לו הכול, לעמוד בהבטחות בנוגע לבלו על הדלק, להקפיא את שכר חברי הכנסת לחמש שנים, להיכנס לכיס הפרטי של הטייקונים, שרוצים לעשות תספורת על חשבוננו. וזו רשימה חלקית מאוד.

מחאה אמיתית הייתה מוציאה אותנו בהמוננו לרחובות, בכל פעם שבכנסת מועבר חוק הפוגע בציבור. הייתה מונעת חקיקות בזק במסגרת חוק ההסדרים במשק – שפוגע, כמה לא מפתיע, תמיד בשכבות החלשות.  אנחנו לא בוודסטוק. המלחמה הזו היא המלחמה האמיתית על הבית שלנו. לא על דירה בתל אביב הבונבונית.