משה עומד להיפרד מן העולם הזה. הוא כבר נפרד פעמיים, כשעלה להר סיני לקבל את התורה הראשונה והשניה, אבל אז חזר אל העולם. עכשיו הוא נפרד והולך לבית עולמו. בקשתו האחרונה היא לדעת מי יהיה המחליף שלו, מי יכנס לנעליו? האגדה מספרת, כי הקב"ה הראה למשה לא רק את מחליפו אלא את כל מי שיבוא אחריו בהנהגה עד כי יבוא הגואל האחרון. משה ודאי ראה את דוד המלך ועזרא הסופר, הוא ראה את הורדוס ורבי יהודה הנשיא, את ראשי הגלות בבבל וראשי הקהל באירופה. הוא ראה ודאי את אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. הייתי נותן הרבה לראות את פרצופו של משה רבנו למראה אלו שיבואו אחריו, כיצד הגיב? מה חשב עליהם? הרי בעיני מי שחי היום קשה להאמין כי את גדול המנהיגים בהיסטוריה ירש בנימין נתניהו, ולפניו אולמרט וקצב. אומרים שעם ראוי למנהיגיו, ומה הדבר אומר עלינו?

משה כעס פעם אחת יותר מדי ונאלץ לשאת באחריות ולמות לפני הכניסה לארץ. הוא לא מתווכח, לא מעלה טענות נגד, רק מבקש לראות את הארץ לפני מותו ואת המנהיג שיבוא אחריו. את שניהם הוא רואה – את הארץ המובטחת שאליה לא יבוא, ואת המנהיג שיבוא אחריו, אך לעולם לא ייכנס בנעליו.

משה גדול מדי מלהיכנס לארץ. מנהיג חזק ותקיף וישר כל כך לא מתאים להנהיג ציבור. אלהים מבקש מנהיג חלש יותר, אחד כזה שקופה של שרצים תלויה מאחוריו. משה אינו מנהיג המוכן לשחק במשחק הפוליטי, הוא יודע באמת מה טוב ומה לא, הוא נישא מעל המשחקים האנושיים, שונא ביורוקרטיה של אנשים קטנים. אבל בארץ ישראל ובכל ארץ אחרת לא רוצים מנהיג יודע כל, לא רוצים מנהיג ישר ששונא פוליטיקה. משה הוא כמו השמש, אומרים חכמים, ויהושע כמו הירח. השמש מסנוורת מרוב אור ומעוורת את המביטים בה, בעוד הירח חשוך ומקבל אורו רק מן השמש. משה הוא הרב ויהושע התלמיד.

בארץ ישראל צריך מדינאי, איש היודע את אומנות האפשרי, כזה שיש לו אינטרסים ולבטים, כזה שטועה. אנו זקוקים למנהיג שאין לו תעודת יושר, משום שהפוליטיקה לא נועדה לשיות אלא לזאבים. שאול המלך למשל היה איש ישר ותמים, כזה שכרה לעצמו את קברו.

כמובן אין מדובר בפושעים. מנהיגים כמו קצב או אולמרט אינם ראויים ומעולם לא היו ראויים להנהגה. מדובר במנהיגים בעלי חושים פוליטיים מחודדים, כאלה היודעים להסתיר ולעשות מניפולציות, כאלה היודעים לשקר בלי להניד עפעף כאשר הם משוכנעים כי זו טובת עמם. משה לא ידע זאת, לכן הפך לדמות המופת של המנהיגים בעולם, ולמנהיג שבדורו מעטים הלכו אחריו.

ארבעים שנות הנהגה, עם אחד עקשן ומקטר, אלהים אחד נוקם ונוטר, ומנהיג אחד שכמו אלהיו גם הוא נוקם ונוטר ומוכיח בשער. בארץ ישראל ילמדו המנהיגים את כוחה של הפוליטיקה וגם אלהים יתגלה יחד איתם כמנהיג המבין את חשיבותו של התהליך, את הכפרה והסבלנות. במדבר הכל היה כאן ועכשיו, המסע, העונש, החוק. בארץ ישראל צריך להבליג, לדבר גם כשכועסים, לעבור על פשע.

כל עם זקוק לשני מנהיגים, לזה הפוליטי ולזה האידיאלי. אנו זקוקים לדמות להערצה וחיקוי, כזו שתיתן תקווה כי אפשר גם אחרת, כזו שתנחה ותייעץ. אנו חייבים גם מנהיג פוליטי בעל חושים מחודדים, כזה שאין בו ענווה, כזה שלא היית רוצה שינשא לבתך, אך כזה שאפשר לסמוך עליו שידאג לאינטרסים הנכונים. החברה הישראלית זנחה את דמות המנהיג הנישא מעם ומסתפקת בהנהגה הפוליטית. החברה החרדית זנחה את הפוליטיקה העולמית ומסתפקת במנהיגים מורמים ומנותקים מעם. כך נותרנו קירחים מכאן ומכאן, אלו מנותקים מרוח וחזון, ואלו ממציאות וחיים ארציים, ואנו מבקשים לנו הנהגה חדשה, שיהיו בה חזון וחלום יחד עם רווחה וריאליה, משה ויהושע יחדיו, הוא הרי משיח בן דוד.