הביטוח הלאומי הקציב לו 2,300 שקל, וזהו בעצם כל הסכום שממנו הוא היה אמור להתקיים בחודש. שתי אחיותיו עזרו לו במזון. על חלק מהתרופות שלו הוא ויתר, כמו גם על בדיקות רפואיות, על מנת לנסות ולשרוד
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
במהלך ההפגנה ברחוב קפלן במוצ"ש, הצית את עצמו משה סילמן במחאה על המצב הכלכלי הנורא שאליו נקלע ועל התעמרות מוסדות המדינה והגופים הממשלתיים בו. הדברים הבאים ינסו להבהיר איך הגיע סילמן למצב הזה. הם מובאים מפי הרב עדית לב, מנהלת תחום צדק חברתי ב"רבנים לזכויות אדם", שליוותה את משה סילמן במהלך השנה האחרונה בנסיונותיו הנואשים לקבל את המגיע לו, ולהימנע מלהפוך לחסר בית.
מילה אישית: עדית היא אחותי. כבר שנים אני שומע ממנה את הסיפורים הקשים של האנשים שלהם היא נרתמת לעזור, בנסיונות להביא את מוסדות המדינה לראות את האזרחים השקופים, המוחלשים, שמהם נשללות זכויותיהם הבסיסיות. עמדתי קרוב מאוד למשה ברגע שהצית את עצמו. הדברים הבאים ינסו להיות קורקטיים ככל האפשר, אבל הם נכתבים מתוך זעזוע עמוק.
משה סילמן היה אדם גאה. היה לו עסק משלו. הוא היה בעלים של שלוש משאיות. לפני עשר שנים טען המוסד לביטוח לאומי שמשה חייב לו סכום כסף גדול והחרים את אחת המשאיות שלו. בעקבות ההחרמה קרס העסק ומשה הגיע לפשיטת רגל.
הבנק עיקל את הדירה הפרטית שלו ביפו והוא עבר להתגורר עם אמו. הוא עבד בעבודות שונות, בהן גם נהג מונית שכיר, אך החובות שלו הלכו וגדלו. הוא ניסה לתבוע את הביטוח הלאומי על הנזק שנגרם לו, אבל האגרה שהחוק מחייב בתביעה נגד המדינה הייתה למעלה מכוחותיו. רשם בית המשפט, שהוא בעל הסמכות לאשר אגרה מופחתת, סירב לבקשה, ובכך נשללה זכותו של משה לתבוע את המדינה ולברר את מידת הנזק שגרמה לו. זהו רשם בית המשפט אליו הוא התייחס במכתב שכתב לפני האירוע.
הוא הפך לאיש חולה, שאינו יכול עוד לפרנס את עצמו
בשלב מסוים עבר סילמן לחיפה כדי להוזיל את עלויות המחיה. הוא עבד כנהג מונית שכיר. לפני כשנה וחצי הוא עבר סידרה של אירועים מוחיים. הוא סבל מסחרחורות בלתי פוסקות ולא היה יכול לנהוג יותר. סילמן נאלץ הפסיק לעבוד. הוא קיבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי, אך זו הייתה נמוכה כל כך, עד שהיה צריך לקבל גם קצבה נוספת של השלמת הכנסה. הוא הפך לאיש חולה, שאינו יכול עוד לפרנס את עצמו.
בעקבות בקשה מחדש מהביטוח הלאומי, הוא קיבל בחודש מאי הכרה במאה אחוזי נכות, אבל רק 50 אחוזים של אובדן כושר עבודה (אף על פי שהפסיק לעבוד). הביטוח הלאומי הקציב לו 2,300 שקל, וזהו בעצם כל הסכום שממנו הוא היה אמור להתקיים בחודש. שתי אחיותיו עזרו לו במזון. על חלק מהתרופות שלו הוא ויתר, כמו גם על בדיקות רפואיות, על מנת לנסות ולשרוד.
במצב זה הגיע משה סילמן למאהל החזית החיפאית עם הקמתו ביולי שנה שעברה. הוא מצא במאהל בית וקהילה תומכת. במהלך תקופת המאהל אחד מהפעילים קישר אותו לאדם שתרם לו דירה לשנה. באוגוסט 2011 הוא עבר לגור בה.
במהלך כל התקופה ביקש סילמן סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון, אבל סורב. לפי הקריטריונים של משרד השיכון, מי שהיתה לו דירה בחמש השנים האחרונות לא יכול להגיש בקשה כזו לסיוע. למרות שעברו עשר שנים מאז שהייתה דירה בבעלותו – זו הייתה אחת העילות לדחיית הבקשה.
בנוסף, לפני מספר שנים נפטרה אמו של משה סילמן. מכיוון שהייתה ערבה לחלק מהחובות שלו, דירתה עוקלה. האחיות הגישו תביעה משפטית על חלקן בדירה, והעניין נמצא בבירור משפטי, אבל למרות שכל סכום שיקבל סילמן ממכירת הדירה יעוקל מידית לנושיו, משרד השיכון טען שמכיוון שיש סיכוי שסילמן יקבל סכום כסף בעתיד, הוא לא זכאי לכל סיוע.
סילמן הגיש ערעור אחד בעצמו ועוד אחד בסיוע "רבנים לזכויות אדם". הערעורים נידחו. קבלת מאה אחוזי נכות הייתה אמורה לסייע לו בערעור, אבל כל ניסיון של סילמן ושל האנשים שליוו אותו בתהליך להבין אם ועדת הערעור קבלה את העידכון על הנכות של סילמן לא צלח. מאמץ רב הושקע על ידי גורמים רבים, כולל חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, רק כדי להבין אם הנתון הזה עמד לנגד עיני הוועדה – עד היום לא התקבלה תשובה.
משה סילמן רק קבל תשובה שהערעור שלו נדחה, ביוני האחרון. גם אנשי הסיוע המשפטי של משרד המשפטים (גוף האמור לסייע לאנשים חסרי אמצעים בקבלת עזרה משפטית מול גופים אזרחיים) סירבו לסייע לו בנסיון לתבוע את ביטוח לאומי.
ערעור נוסף שהוגש אמור להתברר בספטמבר. למשה סילמן זה היה מאוחר מדי. בעל הדירה שבה התגורר ביקש ממנו להתחיל לשלם שכר דירה, ולסילמן, אדם של כבוד, היה ברור שהוא לא יוכל להישאר בה. מדובר באדם חולה, שלא יכול לעבוד, שמקבל 2,300 שקל לחודש מהם הוא אמור להתפרנס. המשמעות היא אחת – לעבור לגור ברחוב.
העובד הסוציאלי שטיפל בו לא החזיר לו תשובה לבקשתו לקבל סיוע לחודשיים לשכר דירה, עד הערעור. פשוט לא החזיר. אנשי מחלקת דרי הרחוב בעיריית חיפה אמרו לו שיפנה אליהם כשהוא יהיה ברחוב – אבל משה סילמן לא היה מוכן להפוך לחסר בית.
במוצ"ש, בצומת הרחובות קפלן ודובנוב בתל אביב, הוא הצית את עצמו.
יוס ברוך, מאנשי החזית החיפאית שהכיר את משה סילמן אישית, מדגיש שמדובר באדם צלול בדעתו, שעשה מה שעשה מתוך ייאוש ומחאה על האטימות המוחלטת של כל גוף ממשלתי אליו פנה לסעד. סילמן אמר שוב ושוב שהוא לא מוכן שירמסו אותו עד דק. הוא תיאר את מערכת ההשפלות שאדם צריך לעבור כדי לקבל סיוע במדינת ישראל, ואמר שגם לאדם עני צריך להתייחס בכבוד. אולי לכן הצית את עצמו – על מנת שיפסיקו לרמוס אותו, שיראו אותו ואת המצוקה שלו. כל מערכת שהיא אליה פנה – הפנתה אליו עורף. מערכות הרווחה, הדיור, ביטוח לאומי ומערכת המשפט – כולם הראו לו את הדרך לרחוב.
בווידאו: משה סילמן מביע את אכזבתו מהמחאה בחיפה בשנה שעברה. כבר אז החל היאוש מכרסם בו
חשוב לזכור: משה לא לבד. עשרות אלפים נמצאים במקום הזה, מתדרדרים עוד ועוד, נאבקים בבירוקרטיה ובאטימות ובמדינה שמוחקת אותם. כי זו לא טעות – זו מדיניות, והיא מגיעה מלמעלה, משולחן הממשלה.
מדינה שבה רשויות הרווחה קורסות, הדיור הציבורי מיובש, משרד השיכון אינו מסייע לזקוקים לעזרתו ומערכת המשפט מסרבת לתת סעד למי שאין לו כסף – היא מדינה שמוחקת את האזרחים שלה.
קריאה נוספת:
משה סילמן נפל בין הכיסאות של הביורוקרטיה
דווקא כן להראות את פניו של משה סילמן, את העיניים מלאות הסבל
כולנו משה סילמן, כולנו מאשימים. העם נגד מדינת ישראל