אני חירש, כן כן חירש, לא לקוי שמיעה, ולא מאותגר שמיעתית, חירש כמו אבן. ברגע שהורדתי את מכשיר השמיעה שלי רכבת משא עם צופר יכולה לדרוס אותי בלי שאדע מה נפל עלי. אבל רכבות משא אינן הבעיה שלי, אני משתדל לא ללכת על הפסים.

לפעמים אני חושב שהפוליטיקלי קורקט, לפחות בכל הקשור לנכים נועד לטאטא את הבעיה אל מתחת לשטיח, לייפות אותה כדי שהחברה תהיה מסוגלת להתמודד איתה, ולא כדי לחסוך עוגמת נפש לנכים עצמם. אבל זה בסופו של דבר תמצית הסיפור. החברה לא מסוגלת להתחשב בנכים וכתוצאה מכך הנכים נאלצים להתחשב בחברה. לבוא ולקרוא לי "מאותגר שמיעתית" זה לצמצם את בעיית התקשורת שלי, ואני חירש, נקודה.

לפני שאתחיל אני רוצה לספר לכם סיפור: לפני כשנתיים הייתי בארץ ונפגשתי לריאיון עם בחור נחמד בעל חברת סטארט-אפ בתחום שבו אני מתמחה ויכול לסייע רבות לחברה. רצה הגורל ומכשיר שמיעה אחד שלי התפגר והשני קירטע (מכשירי שמיעה אינם כלי עזר לשמיעה הם מיועדים לחידוד אינסטינקטים), והגרוע מכול, פשוט לא ידעתי את מה להאשים – את האוזניים שלי או את מכשירי השמיעה.

מובן שהבחור, שאותו לא פגשתי קודם מעולם, התגלה כאחד מאלו שמדברים מהר ולא ברור ולא מניעים כמעט את השפתיים. פחדתי לומר לו שאני חירש, כי רציתי את המשרה, אבל פשוט לא הבנתי מילה מדבריו, וכשהבנתי משהו נאלצתי לקחת שליטה על כל השיחה, בעיקר כתוצאה ממבוכה. בשלב כלשהו אמרתי לו שאני מתנצל אבל אני חירש וכרגע מתקשה במיוחד. הבחור מעולם לא חזר אלי, לא במפתיע. למען האמת לא ציפיתי שיחזור. מה שצרם לי קצת זה שאף שהוא יודע מה אני מסוגל ומה לא,  מה שבסופו של דבר חרץ את גורלי היתה הסיטואציה שקשורה כולה לשמיעה הלקויה שלי.

במדינת ישראל כמו גם בצרפת אני נחשב נכה "80 אחוז" באופן רשמי. בישראל קיבלתי אחוזי נכות בליווי קדחת, בצרפת אני מקבל קיצבת נכות שאינה תלויה ברמת ההכנסה שלי. אבל בשתי המדינות אין לי סיכוי למצוא עבודה או אפילו להגיע לריאיון עבודה. החרדה מפני התמודדות עם נכות פשוט גוברת על כל ההיגיון. הניסיון, הכישורים והמוניטין שלי אינם נחשבים, גם לא העובדה שפנים מול פנים איש לא ידע שאני חירש, וגם לא היתרונות שהחירשות העניקה לי.

הבעיה בנכות מהסוג שלי היא היותה בלתי נראית לעין. אני יכול מאות פעמים לבקש מבן שיחי לדבר לאט יותר אבל תוך דקה או שתיים הוא יחזור לקצב הדיבור הנורמלי שלו וישכח שיושב לפניו חירש. נכות בלתי נראית לעין יוצרת לחברה בעיה עוד יותר קשה, חוסר יכולת מוחלט להפנים שיושב מולך נכה. אני מודה שכאן בצרפת קל לי הרבה יותר, על אף השפה הקשה במיוחד לקריאת שפתיים, החינוך להתחשבות הוא הרבה יותר דומיננטי והנימוס הבסיסי של הצרפתים מקל עלי. כשאני אומר "סליחה דבר לאט, אני חירש" התגובה היא: "סליחה" ומיד בן שיחי מנסה לדבר יותר לאט. בישראל היו פשוט מתעלמים מבקשתי. לו הרכבתי משקפיים שחורים או ישבתי בכיסא גלגלים, הרי היו נאלצים ללכת לקראתי.

מצד אחד אני שמח שהחברה מקבלת אותי כאדם מן השורה, זה מסייע לי להסתובב ברחובות בלי שיינעצו מבטים בגבי, אבל מצד שני זה לא מאפשר לי לנהל שיחה נורמלית, אף שאני יכול, אף שדיבורי אינו פגום, אף שאני מסוגל לנהל שיחה בשלוש שפות ולהבין עוד שתיים, רק מקריאת שפתיים. אבל לבקש מאדם לדבר לאט זו כנראה דרישה מוגזמת.

חירשות, על כל רמותיה, אינה דבר נדיר. למען האמת זו הנכות הנפוצה ביותר, 18 אחוזים מאוכלוסיית אירופה ו-14 אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית הם חירשים או מתחרשים. אלו שנולדו חירשים נאלצים לחיות בחברה סגורה ומוגבלת של אנשים כמותם, ולתקשר בינם לבין עצמם באמצעות שפת סימנים. דיבורם הלקוי צורם לאוזני האדם הבריא, מעסיקים לא אוהבים להתמודד עמם ולכן הם נתקלים בקשיים למצוא עבודה. לא כתוב להם על המצח "חירש" אז איש לא עושה להם הנחות, אף שהם זקוקים לזה, ולו כדי להשתלב בחברה השומעת.

למתחרשים כמוני הבעיה היא מורכבת יותר. אנחנו מדברים היטב, אנחנו לא סגורים בגטו של חירשים, אנחנו חיים בחברה שומעת. כך שעל פניו מקבלים אותנו כשומעים לכל דבר, נחמד אבל לא מספיק, כי אנחנו בכל זאת חירשים וזקוקים נואשות לסיוע מצדכם לשמוע אתכם. המתורגמן לשפת הסימנים לא עוזר לנו, אנחנו לא מבינים אותו, כתוביות כן, ויש חוקים שמחייבים כתוביות ללקויי שמיעה, האם מישהו אוכף אותם? לא בישראל.

כך שאנחנו נופלים בין הכיסאות. מצד אחד איננו זוכים להתחשבות מהציבור – לדוגמה, בישראל גם אם נקבעו להם 80 אחוזי נכות, חירשים אינם זכאים לקיצבה כדי לאפשר להם לסגור את הפערים. מצד שני אנחנו לא יכולים להצטרף לחברת החירשים, פשוט כי אנחנו לא מסוגלים לתקשר עמם. אני עצמי מתנגד ליצירת ה"גטו" הזה של חירשים, אבל כמי שחי בעולם השומע אני יודע שרובם נאלצים לדבוק אחד בשני כי השומעים לא רוצים בהם, לא יכולים לחיות בסביבתם בנוחות.

העצוב מכול הוא שלכל אדם חירש או מתחרש יש יתרונות עצומים על השומעים: כישרונות מיוחדים, יכולת ריכוז גבוהה, בגיל מאוחר יותר אף סבלנות רבה (בגיל צעיר ממש לא) ואפילו, תתפלאו, יכולת הקשבה גבוהה יותר. החירש עושה שימוש בעיניו, ורואה את כל מה שהשומע אינו מסוגל לראות. מכירים את המושג "לסבר את האוזן"? אני קורא לזה "לסבן את האוזן";  זה לא עובד אצל חירשים כי הם רואים הכול, הם מסוגלים להבין שפה שהשומע אינו מסוגל, שפת הגוף, דהיינו רגשות…

במשך שלושים שנה אני מתעמק בקריאת שפתיים ושפת גוף כי אין לי ברירה. זה החיפוי שלי, זה הפיצוי שלי, וזו התקשורת שלי. אבל כשניסיתי לגייס כסף לפרויקט להדרכת לקויי שמיעה וחירשים בקריאת שפתיים ושפת גוף, אף שהוכחתי שזה יכול להיות עסק רווחי ביותר, שיש לי את הכישורים והידע, לא נמצא איש שהעז לגעת בזה. כי קל יותר לקרוא לחירש "מאותגר שמיעתית" מאשר לנסות לסייע לו להשתלב.