יהודה עמיחי בקובץ "שירי אהבה" כותב: וככל שאנחנו מתרחקים מן האהבה / אנו צריכים להרבות בדיבור / מילים ומשפטים ארוכים ומסודרים.

ובהמשך מוסיף – אילו נשארנו יחדיו היינו / יכולים להישאר דממה.

ואכן, איך אפשר לדבר על אהבה בלי להתרחק ממנה? איך אפשר להיות במקום הקדוש של "להישאר דממה": אוהבים, קרובים, מאוחדים, וגם להיות במקום של המילים, של ההפרדה, בתוך המציאות?

אהבה: מושא לשירים, פואמות, סרטים, רומנים, סיפורים ואינסוף יצירות אמנות. נדמה שאין נושא שעסקו בו כל כך הרבה ובסופו של דבר יודעים עליו כל כך מעט. מה גורם לאנשים לאבד את עשתונותיהם, להיסחף אל סערה רגשית עצומה, לרצות לוותר על עצמם ועל דברים יקרים וחשובים להם בשביל אדם אחר, לפעמים כזה שהוא עדיין זר מוחלט?

יש המשווים בין אהבה לבין התמכרות: בשניהם מדובר באירוע כימי סוחף, מחוץ לגבולות העצמי, אל חוויה עילאית היכולה להסתיים בריקנות וביצירת תלות בגורם הממכר. ממצאים מעידים על קיומם של חומרים כימיים הפעילים בשלב ההתאהבות, אולם זה לא הופך אותה מובנת יותר או אפשרית לשליטה יותר.

האם אפשר לומר שהאבולוציה דאגה לכך שנאבד את חושינו, שיקול דעתנו, כושר השיפוט שלנו על מנת לאפשר התרבות?

אולי יש בנו כמיהה ללכת מעבר לבדידות של האחד אל מחוזות של איחוד, אולי אנו יודעים שהיחד המושלם הוא אשליה והמחיר של ההתעוררות הוא גבוה אבל בוחרים לשלם אותו: הבו לנו אשליה ולו לזמן קצר ובמחיר גבוה! חלום בלתי מושג הופך לרגע, דרך האהבה, דרך האדם האהוב, להיות שלנו.

אולי נחוצה אשליה מול הבדידות של החיים והמוות, אולי היא הכרחית.

האם התאהבות היא ריפוי או מחלה?

המילה אהבה כורכת אחריה שובל של דימויים:  התמסרות, אמון, פרידה, ביטחון, האחד והאחת, מפגש גורלי, תשוקה, מיניות, פגיעה, איחוד, אהבה ממבט ראשון, עיוורון, התלהבות, אובדן שליטה, טוטאליות, אכזבה, קנאה.

אין מצב כמו אהבה שיכול להביא אותנו אל המקומות  הנשגבים, המאושרים, מלאי החיים ביותר, ובאותה עוצמה אל תחושות של כאב, סבל, התפרקות ואובדן.

בקליניקה אני פוגשת גברים ונשים רבים המתייסרים בגלל אהבה. הם אוהבים אדם שאינו אוהב אותם או שאינו מתאים להם, לעיתים אהבתם גורמת להם לחוש קנאה בלתי נשלטת. אפשר להמשיך לאהוב שנים אחרי פרידה ולא להצליח להתנתק. אהבה יכולה במהירות להפוך לשנאה והזעם על בגידה, למשל, יכול להיות הרסני. יש המוצאים עצמם עושים מעשים שאינם מובנים להם או מנוגדים לסולם הערכי שלהם, כמו לעקוב אחרי האדם שהם אוהבים או להקשיב לשיחות שלו. אהבה יכולה לגרום לאנשים להישאר בתוך קשר שגורם להם סבל רב ולמרות זאת הם לא מסוגלים לוותר עליו.

נדמה שחיים שלמים כרוכים במפגש הזה.

לאקאן, פסיכואנליטיקן צרפתי, טבע את המושג "אין יחס מיני", כלומר, אין התאמה בין המינים, תמיד משהו משתבש, "לא הולך", חסר וצריך להמציא, לעשות משהו עם החסר הזה כדי להיות בקשר.

נתן זך כתב, כנראה באירוניה, על  "שיר לאוהבים הנבונים /  אשר בתבונה יאהבו".

האם אהבה רומנטית קשורה בהכרח בטירוף, בשיגעון, באובדן חושים? אולי צריך להבחין בין אהבה לבין התאהבות, הרגש הראשון הוא תבוני והשני משוגע? אולי אפשר ללמוד לאהוב נכון, בצורה בוגרת, בריאה ומפוכחת? האם יש מפת דרכים לאהבה? האם יש כללים וחוקים שאם ננהג לפיהם נגיע ליעד הנכון?

באחד החלומות אני מבקשת מאבא שלי שיסביר לי מהי אהבה. הוא עונה ואני מקשיבה בתשומת לב, אבל מבינה שאינני יכולה ללמוד על אהבה מדבריו. אני פונה לאימי ושואלת אותה. גם היא עונה ברצון ובאריכות, אבל אני מבינה שלמרבה הצער גם ממנה לא אלמד. תוך כדי מהדהד בתוכי בבהירות ובנחישות המשפט הבא: אני אלמד על אהבה בעצמי, דרך התנסות!

התנסות כרוכה בהימור, היא מחייבת כניסה אל מקום שפעולת הכניסה אליו תשנה אותו ואותנו. אין לנו דרך לדעת מראש מה יהיה השינוי ואיך נגיב אליו.

חלום אחר: אני נוסעת אל גבר שאני אוהבת, תוך כדי נסיעה אני מבינה שאין לי מושג מה הכתובת שלו ובאיזה תחנה עלי לרדת כדי להגיע אליו. אבל אני יודעת שאני נוסעת באוטובוס הנכון ושמספר האוטובוס הוא שניים. ואכן, כך זה לנסוע באוטובוס של הזוגיות, של השניים: אין מושג לאן נוסעים ואיפה יורדים. כן, זה מרגש. וכן, זה גם מפחיד.

אולי הדרך הכי אמיתית ונכונה עבורי לומר משהו על אהבה היא לקרוא מתוך דברים שכתבתי במהלך השנים על המפגש הזה. לא תיאוריה, מגע. לא ניסוחים מלומדים, שירה.

הכאב שזור בוודאות הכרחית של פרידה. / אהבתי אותך כמו נושאת ילד שלא ייוולד לעולם. / הן תלך / לא תחזור, / המקומות שיכולנו להיות בהם / יחדיו, / כמה יכולנו לאהוב. / מגע ידי בפניך / מבטי בעיניך / צחוק. / האושר הזה, / כמעט נגענו בו / הפעם זה היה כל כך קרוב. / הייתי רוצה ללכת רחוק, / רחוק ממך / רחוק ממני / רחוק מאהבה. / בתוך שנותיי כרוכים דפים של המתנה / של כמיהה סוערת / של שתיקה, אליך. / אהבתי אותך נורא. / איך אסביר כמה אהבתי אותך? / אומר לך שוב: אהבתי אותך נורא. / ואיך תדע שאהבתי אותך? / כי באתי, / ובאתי. / ולא יכולתי להפסיק לבוא / כשאהבתי הכאיבה לי, / כשהדפת אותי / והמשכתי לבוא / כשאמרת לי: את / משוגעת./ והמשכתי / לבוא, ובאתי. / אהבתי הפכה אותי / משוגעת. / עכשיו אני משועממת / במחוזות שפויים.

ארבע תובנות:

1. קל יותר לדמיין אביר מאשר להיות עם גבר, והרבה יותר קל לרצות נסיכה מאשר להיתקל באישה.

2. מה שבסופו של דבר מאפשר לחוות חיים של אהבה כרוך בוויתור על המושג שלמות.

"שלמות אנושית" היא מה שמשלימים איתו ולא מה ששלם.

3. כל כך רציתי שאהבה תספיק. הפרידות והכאב לימדו אותי שלא. אהבה לא מספיקה.

4. כמה טורחים אנו להיות מושכים וראויים לאהבה: צוברים עוד ועוד נכסים, כוח, מעמד, יופי. האומנם אהבה מצויה באיזורים האלה? האם אהבה קשורה ב"מופלאות" של האחר?

הולדיין כתב:

העולם לא יכחד מחוסר בפלאים / אלא מחוסר בפליאה.

נדמה שהיכולת לאהוב קשורה לפעמים בתו קטן, ייחודי, לא מורגש, שנמצא באחר ונוגע רק בנו. היכולת לאהוב קשורה, אולי יותר מכל, בדברים הקטנים הנוגעים ללבנו, הנוגעים בלבנו.

חלמתי שיש לי עט. עט קטן. מיוחד. אני מסמנת בו נקודה והעט משרטט לב ובתוכו עוד לב קטן. אני מתבוננת, מופתעת. כל כך מופתעת ומאושרת: שני לבבות, אחד גדול ואחד קטן, אחד בתוך השני. כל כך יפה. כל כך פשוט. כל כך שלם.

אולי אפשר. אולי בכל זאת משהו, אפשר.

* הכותבת היא פסיכולוגית קלינית

[related-posts]