סמיכות העניינים בין העונה השנייה של הסדרה חטופים בערוץ 2 לבין הסרט על גלעד שליט בערוץ 10 עוררה אסוציאציה בלתי נמנעת בין ה"אמת" לדרמת הטלוויזיה, שתיהן סוחפות רייטינג. היא גם פערה מחדש את הפצע המדמם ששמו רון ארד. ברקע של הסרט על שליט הדהדו קולותיהן של המשפחות השכולות שרוצחי בניהן שוחררו בעסקה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
הסרט של טל גורן ותמר פרוס על גלעד שליט עורר, עוד לפני הקרנתו, תגובות טעונות, בהן בקשה של גלעד עצמו כי הסרט לא יוקרן. זאת, על אף הטענה של גורן, שתיארה קרבה וידידות גדולה שנרקמה עם גלעד והבהירה כי הסרט נעשה בהסכמתו (בשיחה עם לונדון וקירשנבאום, הערב). הביקורת הגלויה והסמויה על הקרנת הסרט סבבה, לעתים, סביב אורח החיים החדש של שליט: הזמנות מנבחרות ספורט יוקרתיות, כתיבת טור לעיתון יומי גדול. והנה, הוא הפך גם לכוכב ריאליטי.
התאגידים הגדולים גילו את הפוטנציאל ותפסו אותו בעשר אצבעות. על הדרך, הם גורמים לכמה אנשים לא לאהוב את שליט, כי מה לעשות, העם שלנו לא אוהב אף ממי לאומי, גם אם זה בחור שישב בשבי יותר מחמש שנים.
בין ההתבטאויות הכנות של שליט בסרט שמענו אותו אומר "כן, פחדתי שישכחו אותי". הוא חשב שם על רון ארד, ופחד שיקרה לו אותו דבר. מין "אותו דבר" שיוצרי הסדרה חטופים, או הומלנד בשבילכם, עשו בו שימוש אסוציאטיבי ומוטרף באותה מסכת מטלטלת, חתרנית ומרתקת בדמותו של עמיאל בן-חורין, להלן יוסוף, שהתאסלם וחבר אל שוביו הסורים. ערב ערב השבוע ריתק אותנו המסך הקטן עם חטופים, ואלה הדרמאטיים, על כל משבריהם, בריחותיהם ושתיקותיהם, מתחברים במין חוט שקוף אל החטוף האמיתי, גלעד, שמרשה לעצמו לחיות.
באיזשהו מקום, אפשר לשאול אם לא פיתחנו עוד איזו אובססיה לאומית סביב שבי וחטיפות חיילים, עוד משהו ש"היהודים הכי טובים בו", או במקרה הזה, הישראלים.
אחת הפניות הכאובות ביותר למנוע את שידור הסרט ולהשיב את גלעד לאנונימיות שלו, באה מצד המשפחות השכולות, שרוצחי בניהן שוחררו בעסקת שליט. משפחות אלו מאשימות, במידה רבה של צדק, את התקשורת שאינה מרפה מהנושא. עדות קטנה לבחילה שמעוררת גישה זו באה היום בדמותה של פליטת האח הגדול, ליהיא גרינר, שצולמה לערוץ 2 כשהיא מדברת בטלפון עם משפחת שליט ומבקשת להזמין את גלעד למסיבת יום הולדתה: "זו מסיבה מאוד פרטי ואינטימי" היא אמרה. עד כדי כך פרטית ואינטימית, שמצלמות הטלוויזיה לא פספסו את שיחת הטלפון שבה נמסר לליהי שגלעד לא בארץ.
"אף אחד לא שואל, בודק או מנסה להבין מה עושה ידיעה כזו על שליט ותמונתו בעיתון, למצב רוחם ורגשותיהם של אלפי בני משפחה של חללי טרור, אשר ראו את רוצחי ילדיהם יוצאים לחופשי בארץ ובחו"ל, מתחתנים מבלים וחוזרים לפעילות טרור. יום השחרור של גלעד שליט היה יום שמח למשפחתו, למדינת ישראל ואפילו למשפחות חללי הטרור, אלה שיודעים יותר טוב מרוב אזרחי המדינה מה משמעות חזרת בן הביתה. אלה שילדיהם קבורים באדמת המדינה הזו ולעולם לא ישובו הביתה. זה היה יום שמח לרוב האנשים ויום שבו שמחה ועצב מעורבים בו לאלפי משפחות אחרות, משפחות חללי הטרור. לרוב המשפחות היה היום ההוא, ששודר בהרחבה, יום של טראומה שלקח לא מעט זמן להשתחרר ממנה" כתב בפנייה גלויה יוסי צור, ששכל את בנו בפיגוע באוטובוס בחיפה.
צור ניסח את הדברים גם בשמן של משפחות שכולות אחרות: "לאותן משפחות של חללי הטרור כל יום הוא יום זכרון שחלקם לומדים איך לחיות איתו וחוזרים למסלול של חיים מועילים וחלקם מתרסקים וחייהם מסתיימים עם מות יקירם… כל ידיעה שבה מוזכר גלעד שליט, מעשיו, נסיעותיו לחו"ל אירועים שבהם הוא משתתף, מציפה את הטראומה ומזכירה רגעים שמעדיפים לשכוח…התקשורת גם היא חסרת מעצורים וחוגגת איתו ועליו מיום שחרורו, תוך התעלמות מופגנת ממשפחות חללי הטרור וסבלן, התעלמות שהחלה עוד לפני העסקה, במהלך הקמפיין של המשפחה לשחרור. התעלמות שנמשכת עד היום…אני קורא לתקשורת, לערוץ 10 ולמשפחה להוריד את הנושא מסדר היום ולתת לנו – למשפחות שרוצחי ילדיהן שוחררו, לחיות ללא אזכור מתמיד ויום יומי של הטראומה הקשה שפגעה בנו".