מרגש ובועט היה במוצאי שבת בכיכר. מרגש, בועט ואולי גם קצת אופטימי. זה נכון שעדיין היו שם ילדים שעור הפנים שלהם החזיר השתקפות של אייפון ופייסבוק בלי הפסקה, ועדיין היה המון זבל על הרצפה וגם בחור אחד שהלך והרים בדלים מהרצפה כדי שיהיה לו מה לעשן, אבל היה שם גם משהו שונה. היתה שם אחווה של שפיות. היתה שם הרגשה שעדיין, יש כאן אנשים שעצרו לרגע את נחשול הרדידות והאדישות, כי יש דרך אחרת, כי לא כולנו חייבים ללכת עם זרם הקבלה באין ברירה וקהות החושים כדי לשרוד במדינה הזו.

רבים מאלו שעמדו בעצרת במוצאי שבת עוד לא נולדו כשלקחו לנו את ראש הממשלה. הם לא ראו את הכרזות של רבין במדי אס. אס, ספק אם הם למדו בבית הספר על הסכמי אוסלו, ולא ברור אם הם בכלל מבינים את המשמעות של נוכחות תנועת בני עקיבא בעצרת וכן, גם את רחש הבוז החרישי שעבר בחלק מהקהל כשמזכ"ל בני עקיבא עלה לנאום. הם לא שיננו את הסיסמה של "לא נשכח ולא נסלח", כי השנה הסיסמה שונתה ל"זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה" ואולי בצדק. כי עם שהספיק לשכוח בתוך חצי שנה מי עמד על המרפסת בכיכר ציון ומי הפגין בצומת רעננה לצד ארון קבורה עליו כתוב "רבין קובר את הציונות" בין אוקטובר 95' לבחירות במאי 96',  לא בטוח שכלל מכיר בחשיבותה של דמוקרטיה בעידן שבו מינוי ליברמן לראש ממשלה הוא לא סרט אימה בדיוני. "הנמכת ציפיות" קוראים לזה.

בעידן של מדינה במשבר יש הנמכת ציפיות מכולם. יש שטוענים שהמשבר התחיל ב-95', יש כאלה שטוענים שהוא התחיל ב-77', ויש אפילו כמה שטוענים שהוא התחיל ב-73', בסוף המלחמה ההיא, פשוט לקח לאנשים זמן להסתגל למשבר עד שיישמו אותו ונתנו לכדור השלג להתחיל להתגלגל. "המדינה במשבר והכול מתפורר, תגיד לי על מי לסמוך", כתב יונתן גפן  כבר ב-78' ב"רכבת העמק" שנוסעת לשום מקום. אנחנו עדיין שם ועדיין מחפשים על מי לסמוך.

אם יש דרך להוציא את המדינה ממשבר – זה כנראה הם

ועדיין, במוצאי שבת בכיכר הם עמדו והקשיבו. אלפים של בני נוער, לפני צבא, רובם עם חולצות כחולות. הם יודעים מי זה חיים גורי, הם שרים את המילים של שיר הרעות. הם חושבים, הם לומדים, הם מקשיבים, ואם יש דרך להוציא את המדינה ממשבר – זה כנראה הם.

הם רק אלפים בודדים, יש המונים בגילם שלא יודעים מתמטיקה כי מישהו החליט בשבילם שזה לא חשוב, יש המונים בגילם שכתיבת סטטוסים בפייסבוק בשגיאות כתיב הם לחם התרבות שלהם, יש המונים בגילם שניפוץ בקבוקי וודקה רד בול במדשאות ציבוריות ולעתים גם על ראשי אנשים שמבקשים שקט זה בגדר הסביר והנורמלי בשבילם. ויש אותם, את אלה שעמדו בכיכר.

בלי פוליטיקה, בלי שאלות מדיניות ברומו של עולם, נלחמים על ערך אחד ויחיד בתור התחלה – נאבקים על הדמוקרטיה. הנמכת ציפיות אמנם, משהו שאמור היה להיות ברור מאליו אבל הוא לא,  וגם זה משהו להתחיל ממנו. כשמדינה במשבר אין סטטוס קוו על כלום, לא על חינוך, לא על ערכים בסיסיים, וכיוצא מזה גם לא על רצח של ראש ממשלה. אם נרים את הציפיות תישאר מדינה עם מיעוט דומם ונרדף, אז בואו נתחיל מהכי פשוט שיש, כדי שנוכל להשיג לפחות משהו.

בניין הארץ של שנות האלפיים הוא החינוך. החינוך הוא העמידר והסולל בונה שלנו היום. לא יעזור לפתח כבישים אם נהגי העתיד לא יידעו לכבד את הנהגים לידם ולא להרוג אותם, לא יעזור לבנות בתים אם דיירי העתיד לא יידעו איך מרוויחים כסף ביושר ולמה טלפון ב-3,000 שקל וג'ינס ב-500 מאות זה לא ברור מאליו לילד בן 13, לא יעזור לקיים פה חברה אם אזרחי העתיד לא יפנימו איך מדברים זה עם זה, איך חיים בשלום זה לצד וזה, ואיך, בסופו של יום כולנו בני אדם, אז כן, זה מפתיע – אבל כולנו אמורים להיות שווים.

בואו נמצא לנו על מי לסמוך. בואו ניתן להם את הכלים. תנו להם ללבוש חולצות כחולות, או אפילו כאלה בצבע חאקי. זה לא אופנתי, זה אפילו די מיושן, אבל כדי שנתחיל לצאת מהמשבר זה חיוני. הורים לא מקבלים רשיון לעשות ילדים היום, בתי ספר זה עניין של מגזרים ופוליטיקה, אז תנו להם את הבלתי פורמלי, הבלתי פורמלי שיתן להם את הבסיס אולי הכי חשוב שיש. גם אם בתור התחלה נילחם רק על הדמוקרטיה, תהיה לנו תשתית של בניין הארץ, לעצור את כדור השלג הזה שמכלה כל פיסה טובה של ארץ שנשארה.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא בחירות 2013"]

• נעה שפיגל היא בעלת פאב ואשת תקשורת