אלי ורותי, זוג ישראלי בשנות הארבעים לחייהם, נסעו ליהנות מהחיים בתפוח הגדול לפני שלוש שנים. דירה נחמדה ברחוב 50 ומשהו בקומה התשיעית. הוא עובד והיא עובדת, הילדים כבר בצבא, נשארו בארץ. אמריקה.

אלי מבקר הרבה בארץ – סידורים, חברים, משפחה. רותי פחות. היא אוהבת את השקט, השיגרה הניו יורקית. תמיד יש עוד רחוב חדש לגלות, עוד איזה בית קפה מתוק או בר שכונתי ששווה להכיר.

שלוש שנים ולא נמאס, שרק ימשיך ככה. מסעדות טובות, הצגות במחיר מוזל, קונצרטים וטיולים. רק לפני שבוע חזרו מקנדה, ולפני כן הוואי, לאס וגאס, קפיצה למפלי הניאגרה וסוף שבוע בניו אינגלנד.

ואז הגיעה סנדי.

אלי מבקר בארץ, מסיים מהר כמה סידורים, פוגש את בנו החייל ואורז את המזוודה. טיסת אל על 001 יוצאת מבן גוריון בחצות, יום ראשון. ואז, בשש בערב טלפון, מהחברים במשרד: מבטלים את כל הטיסות לניו יורק. סנדי מגיעה, אבל לפני סנדי, מגיע הטלפון המבוהל של רותי.

"שמעתי שמבטלים טיסות לניו יורק"

אלי: "אני מנסה, ביררתי על טיסה לטורונטו, אולי אקח משם רכב".

ואחרי כמה דקות – לא, גם הטיסות מכאן לקנדה בוטלו.

מדליקים את הסקייפ, ומעכשיו, במשך יומיים, זוג ישראלי שסנדי הפרידה אותו מבלה את רגעי הסופה בשני חלונות על מסך המחשב.

אלי: קנית אוכל?

רותי: כל החנויות ריקות. אפילו המכולת שאף אחד לא נכנס אליה בפינה. וגם חנויות הדליקטסים. מצאתי קופסת קורנפלקס וגבינה.

אלי: והפנס, מצאת את הפנס?

רותי: מתחיל להיכנס ללחץ… כן, הוא כאן. הודיעו לנו שמגיעים לעבודה מחר בבוקר (שני).

אלי, שיודע שתפקידו להרגיע: בשום אופן, אני אדבר עם הבוס שלך, תשארי בבית.

וכך נראה החמ"ל של אלי, בדירת החברים שמארחים אותו בארץ: מחשב אחד פתוח על WEATHER.COM ועוד מחשב דלוק, עם סקייפ וכמה אתרי חדשות שמכסים ללא הרף את התקדמות הסופה. שני מכשירי טלפון, אחד של העבודה ואחד להרגיע את אמא שלו, את החברים, ובעיקר את רותי, כשהסקייפ מתנתק.

המתח גובר, שני בבוקר, הוא חטף כמה שעות שינה, רותי מתעוררת באמצע הלילה. שבע שעות הפרש, אוקיינוס אחד, וסנדי שהולכת וגוברת מאיימים להפריד, אבל כמה מגה-בייט מחברים לבטח,  ואלי כאן על משמרתו ממשיך לדאוג. "בקבוקי מים קנית? יכול להיות שהמים בברז יתערבבו עם מי הים שחודרים בגלל הסופה".

רותי: (הפעם התור שלה להרגיע) יש מים. שישיה.

שולחת תמונות – סקייפ, פייסבוק, מייל – ככה נראית אהבה. ככה נראית דאגה.