לאהובתי יש מאה ידיים, יש לה מיליון אצבעות

ירדן והילה חוגגות את ההווה עד תום: צעירות, מאוהבות, נטולות מחויבות ודאגות. עולמן מזדעזע כשהילה (ללי) לוקה בסרטן. מאת מעין רוגל

Print Friendly

ירדן והילה (ללי) הן צעירות, מאוהבות, נטולות מחויבות ודאגות. עולמן מזדעזע כאשר ללי לוקה בסרטן. רגע לפני הכניעה למחלה או לטיפולים, ללי קובעת כללי משחק חדשים. סיפור אהבה

מאת מעין רוגל

עטיפת הספר "היינו יכולות לנסוע"

אנחנו לבדנו על המרפסת, היא מחבקת אותי. רואים מכאן את הים, גלוי לעין. את החוף, את פסלי השיש הזקופים, את הגלים העדינים. שחפים בשמיים מתאמנים בצלילות קמיקאזה. היא מתקרבת לנשיקה באיטיות, ידה על עורפי, עיניה בעיניי. ירוקות עכשיו. השפתיים נפגשות – תחילה מגע עדין, שפתיה מִשייות, ואז הצלילה פנימה. עיני נעצמות מאליהן. גופה עוטף את גופי. רוח הים עוטפת את שתינו. שום דבר לא מוחשי מעבר למעקה האבן של המרפסת. גבול הים והחוף של ליסבון נשמר בקפדנות.

ללי נכנסת לחנות של דגמי מכוניות ברחוב הקניות המרכזי, ואני מנצלת את ההזדמנות ונכנסת לאינטרנט קפה הסמוך. זכרון ידה על צווארי משמר לי את החיוך. אולי אמצא לנו פאב מוצלח ללילה. אולי איזו מסיבה. בקבוק הזכוכית של הקולה מונח לידי, מזיע כפור ומשאיר סביבו טבעת מים, סמוך למקלדת. מזגן עדין מחקה את הרוח שבחוץ. צעירה צרפתייה לצידי מחפשת כרטיס בזול, מדברת בסקייפ במקביל. השיחה, מהצד שלי, נשמעת כמו ויכוח רציני. אבל הצחוק שבא בהמשך מבהיר לי שבמובן העמוק ביותר אני פשוט לא מבינה צרפתית. מעט מריחה של ללי דבק בבגדי. הקולה הקרה טובה לי. אמיר כותב לי במייל, "התקשרו מבית החולים. תתקשרו."

הצרפתייה לידי ממשיכה לצחוק. בקול רם. בעווית חושפת חניכיים. אני מקפידה לשמור על הסדר הנכון של הדברים, כמיטב יכולתי, קודם לשאוף ואחר כך לנשוף.

אני משאירה את הבקבוק שם והולכת להביא אותה. אני מוצאת אותה מתעמקת בדגם של פורשה עם גג פתוח, שתי דמויות מודל ישובות מקדימה. בחור ובחורה. מבט אחד בפני מספיק לה. אני לא צריכה להגיד לה להתקשר לאמיר, אבל אומרת בכל זאת.

מעין רוגל, תסריטאית וסופרת

אני יושבת על קצה המדרכה. במורד הרחוב גבר במעיל שחור, עבה ומלוכלך מצייר בגיר על המדרכה. הכלב שלו, גדול, שחור ומלוכלך גם הוא, שוכב לידו. הוא מצייר לולייני קרקס על טרפז. אחד מהם, בבגד סגול עם כוכבים, שהולך ומתהווה ככל שהשיחה של ללי עם אמיר מתארכת, קופץ באוויר, ידיו מתוחות אל ידי הגבר שמולו, התלוי במהופך, ידיו מושטות בציפייה. בתחילת השיחה היא נשענה על הקיר בצידו השני של הרחוב, אחר כך הזדקפה, אחר כך צעקה על אמיר. עכשיו היא הולכת, הלוך וחזור, שלושה צעדים לכל כיוון. אישה שמנה מאוד עוברת לידה, מנסה להחזיר את ארנקה לתיק המסורבל התלוי על כתפה. הארנק נופל. שתי תמונות פספורט נושרות ממנו. היא מתקשה להתכופף ולהרים אותן. מהצד השני של הרחוב נערים צוחקים. אולי על השמנה. עכשיו ללי משעינה את ראשה על הקיר.

היא מסיימת את השיחה. מכבה את הטלפון. אני מנסה לקרוא את צעדיה, אף שאין לי באמת צורך ברמזים. היא מתיישבת לצידי בכבדות. היא מדליקה סיגריה. הצייר מולי סיים את כפות ידיו של הלוליין. מתחתיו מתהווה עכשיו קרקס שלם. פני הקהל נשואות מעלה, אלינו, בציפייה, ברמז של אימה, של תאוות דם ומוות. הכלב מתעורר וזוקף אוזן. הוא לא נובח, רק נוהם ממקום מרבּצו.

היא מניחה את ידה על ירכי. אני שוב עוצמת את עיניי. האוויר נעשה דביק, החמצן נאחז לי בקנה הנשימה. אני מפעילה את כל שרירי הגרון כדי להעביר אותו אל הריאות ואז החוצה. הבכי נאגר בי בצווחה, אבל אני מסרבת לשחרר – אז אני מפסיקה לנשום. אולי מתחיל בי רעד, אולי הרכבת התחתית עוברת תחתינו. אני לא שומעת כלום חוץ מפעימות לב משתוללות. הדם שלי זורם כולו אל כפות הרגליים, אני מרגישה אותו. פניי מתקשות בהבעתן, כפות ידיי כמו ידי פליימוביל – האגודל מזדקר, מקובע, מול האצבעות האחרות. אני לא פוקחת את עיניי. אולי קול נפילה, אולי צעקות, אולי נביחה, אולי כל אלה קולות פנימיים. ידה על ירכי, אני לא מרגישה את המגע.

הבכי פורץ ממני בצעקות, בבת אחת, כמו הקאה

עכשיו אנחנו בהמשך הרחוב, היא מושיטה לי בקבוק קולה טרי, קר עד קיפאון, מאיצה בי לשתות. היא הוליכה אותי עד כאן, אני מבינה. ודאי הצלחתי ללכת, ודאי הצלחתי לנשום. אני לא זוכרת. היא מושיבה אותי על ספסל מול הים. הקולה כמו דבק פלסטי, אני לא יכולה לבלוע. הבכי פורץ ממני בצעקות, בבת אחת, כמו הקאה. היא מניחה את ידה על גבי.

* * * 

היא מתפשטת, נכנסת למיטה, נצמדת לגופי. שפתיה על צווארי. "היה לי כלב," היא סיפרה לבחורות בקומה השנייה של המועדון. אני דולה פרטים מתוך הזיכרון העמום של הלילה. כמו היזכרות בחלום. אנחנו במיטה, היא מלטפת את גופי, מעירה אותי לתוך חום גופה, היא מורידה ממני את הטי-שירט, את התחתונים, יש לה מאה ידיים, יש לה מיליון אצבעות. "הוא היה אצלי כל החיים, גדלתי איתו." היא שאפה שאיפה ארוכה מהג'וינט, השהתה את הנשיפה, שחררה שתי טבעות עשן ואחר כך ענן. היא מעיפה את השמיכה על הרצפה, מציבה את בִּרכּה בין רגלי. "הוא היה חכם, נורא חכם. ויום אחד הוא חלה, כשהוא כבר היה זקן." היא בתוכי, אני בתוכה, אני לא יודעת מי עושה מה, אני לא יודעת אם זו אני שזזה ככה. אני עוד חצי ישנה, או חצי שיכורה. היא נאנחת, אנחה עמוקה ושקטה שנספגת בתוך העור שלי. "יום אחד הוא החליט שמספיק, שהוא כבר חולה מדי, שזה יותר מדי עבודה לטפל בו. וכשלא היינו בבית הוא ברח, כמו שהוא היה עושה כשהוא היה גור, כמו שהוא לא עשה כבר עשר שנים." מישהו נכנס לחדר מולנו, אני שומעת את הדלת נסגרת. אני שומעת שואב אבק מעבר לקיר, אני שומעת את צווחת הצנרת כשמישהו פותח את הברז איפשהו בקומה. הווילון שמכסה את החלון הקטן פתוח, אור מהמעלית פולש לנו לחדר. היא מקשיבה לגוף שלי, לקצב שלו, נעה לפי הלמות ליבי, אני מרגישה את עצמי מתפתלת בידיה. אני שומעת את עצמי נאנחת. "והוא לא חזר, אחרי הבריחה הזו הוא לא חזר. לא ראינו אותו יותר. ישבנו במטבח, אני ואמא שלי, והיא הכינה לי את הקפה הראשון בחיים, והסבירה לי שכלבים חכמים בורחים למות לבד, בהרים, במדבר. ושזה מה שהוא עשה." אני גומרת, אני צועקת, אני מחבקת אותה, אני נאחזת בה, טומנת את פני בין שדיה. "ככה אני רוצה למות," היא אמרה להן, הג'וינט חזר אליה. נשארה לה שם שאכטה אחרונה, היא עיוותה מעט את פניה, הניחה לעשן החריף של סוף הג'וינט להסתנן החוצה עם המילים שלה, לסמן כל מילה בתימרת עשן משלה. "אני רוצה ללכת כמו הכלבים החכמים."

  • מתוך הספר "היינו יכולות לנסוע" (הוצאת כרמל). מעין רוגל היא תסריטאית, זה ספרהּ הראשון. 

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה וזוגיות, יחסים, סיפורים ושירים, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.