על כיבוש וייאוש, על קרנפים וקלפיות

מתנגדי הכיבוש טעו טעויות כבדות, אך הם לא טעו כאשר אמרו שהכיבוש משחית. ולא רק בכך שהפך חיילים למשפילים ומענים, גם בכך שהוא מנוון את הפוליטיקה של החברה הכובשת. למרות התמורה הגדולה שחלה בחברה הישראלית, לא נוצר כאן ימין חברתי ולא נוצר שמאל חברתי. נוצר פופוליזם חנפני ויח"צני, שרוקן את כל המפלגות מתכניהן החברתיים

Print Friendly

איפה אנחנו עומדים היום? כשאני כותב "אנחנו" אני מתכוון לאותם ישראלים שסבורים שהכיבוש צריך לעמוד בראש סדר היום של הבחירות הקרובות. אנחנו מעטים. השאלה היא איך לנהוג כמעטים.

הכיבוש הוסר מסדר היום הפוליטי לא כיוון שרוב הישראלים שוטים, אלא כיוון שהם מיואשים. רוב הישראלים יודעים היטב עד כמה מסוכן הכיבוש לישראלים, ולא רק עד כמה הוא ברוטאלי לפלסטינים. הם יודעים שהכיבוש הוא מצב מלחמה מתמשך, על כל מה שמתלווה למלחמה: זילות של חיי הנכבשים, שדבק גם בכובשים, בידוד של ישראל מן האזור שבו היא חיה וסכנה מתמדת של התלקחות מלחמות נוספות, חיי יום יום שמקבלים עליהם את הפתולוגיה של אכזריות "מובנת מאליה" ואלימות "רגילה", השפלה כשיטה, עינויים כשיטה, מלים המכסות על הדם ועל ההתבהמות, פגיעה הולכת וגוברת בדמוקרטיה הישראלית, עריצות שנכפית על מיליונים של בני אדם חסרי זכויות אזרח. הם יודעים שהכיבוש הוא בלתי לגיטימי על פי הנורמות המקובלות באותם חלקים של העולם שעצם קיומנו תלוי בתמיכתם. ולמרות שהם יודעים זאת, הם סבורים שאין פיתרון ריאלי שיפסיק את מצב הכיבוש. לכן הם יצביעו כאילו אין כיבוש.

חיי יום יום שמקבלים עליהם את הפתולוגיה של אכזריות "מובנת מאליה" (צילום: graur razvan ionut / freedigitalphotos.net)

היאוש ביחס לכיבוש הוא תוצאה של שלושה כשלונות גדולים – הן של המנהיגות הישראלית והן של הפלסטינית: הפסקת תהליך אוסלו עם רצח רבין ועם טרור המתאבדים, הכישלון בקמפ דייויד ופרץ האלימות שבא בעקבותיו, וירי הרקטות על אזרחים בעקבות הנסיגה החד-צדדית מעזה. פעמיים נתן הבוחר הישראלי לנבחריו – רבין וברק – מנדט לסיים את הכיבוש, ופעם אחת נתן מנדט – לשרון – לצמצם אותו. זה נגמר בשלושה כשלונות וביאוש גדול. אני לא חושב שמתנגדי הכיבוש אחראים לכשלונות האלה, גם אם הם שגו שגיאות נקודתיות. כדי לנמק זאת צריך להאריך, ואני רוצה לקצר ולגשת לכשלונות של מתנגדי הכיבוש בתחום אחר.

במקום לבנות מפלגות שיש להן מענה למכלול הבעיות החברתיות, בנינו חזית לשלום בלבד.
מה חושבים מתנגדי הכיבוש על החינוך המתדרדר? על הנגישות לדיור?

באשר לכשלונות בתחום החברתי-כלכלי הם נושאים באחריות גדולה, אחריות שמעבר לשגיאות נקודתיות. לא לקחנו בחשבון שהכיבוש יחזיק מעמד 45 שנה. לא נערכנו לענות על צרכים ומצוקות של ישראלים שהתפתחו לצד הכיבוש ולא רק בגללו. התייחסנו אל הכיבוש כאל זוועה שצריך להפנות את פנינו רק אליה. רק אחרי שתסולק נתפנה לנושאים אחרים. זאת היתה טעות קשה מאוד. לא הצלחנו לקשר בין הכיבוש לבין בעיותיהם האחרות של הישראלים, ולא כיוון שההסברה שלנו נכשלה, אלא כיוון שלא בנינו פוליטיקה ולא גיבשנו עמדות בשאלות האלה. במקום לבנות מפלגות פוליטיות שיש להן מענה למכלול הבעיות החברתיות, בנינו חזית לשלום בלבד.

מה חושבים מתנגדי הכיבוש על החינוך המתדרדר? על הנגישות לדיור? על הבריאות האחת לבעלי כסף ועל הבריאות האחרת לחסרי כסף? על מיסוי? על מכסי מגן או על פתיחת השוק ליבוא מתחרה? על שיטת הממשל שתמנע סחטנות ובזבוז? על סמכויות עירוניות? על בעיות תחבורה? על נגישות לתרבות?

האמת הפשוטה היא שבכל השאלות האלה יש בין מתנגדי הכיבוש כל הדעות האפשריות. אין הבדל של ממש בהתחלקות הדעות החברתיות בין שמאל מדיני לבין ימין מדיני. התוצאה היא התנגדות עקבית ותקיפה לכיבוש שאין לה תומכים בקרב ישראלים שמוטרדים מאוד גם מקשיים אחרים. אבל החברה הישראלית עברה בשנות הכיבוש טלטלה עזה במיוחד: מדינת רווחה שהתבססה על שליש מן המשק שהיה בידיים ציבוריות פינתה את מקומה לכלכלת שוק פרועה ולאי-שוויון עמוק. לא מדובר רק בכלכלה. ישראלים רבים חשים שהרס הסולידריות החברתית הוא הרס חלום הישראליות שלהם, והם נתנו לכך ביטוי במחאה הגדולה של הקיץ. ועל ההרס הזה  לא היה למתנגדי הכיבוש מה לומר, בוודאי לא מה להציע.  

למעשה אנחנו עדים לא לדיון כלכלי-חברתי, אלא לגרוטסקה שלו

אנחנו לא הצענו לישראלים הצעות פוליטיות אמינות בשאלות חברתיות. אבל האם אחרים הציעו? מה שקורה בימים אלה, כאשר מערכת הבחירות מתפתחת, הוא לכאורה העלמת סדר היום של הכיבוש מאחורי סדר היום החברתי – אבל רק לכאורה. למעשה אנחנו עדים לא לדיון כלכלי-חברתי, אלא לגרוטסקה שלו. האם מישהו יודע מהי התוכנית הכלכלית הכוללת של הליכוד? האם מישהו יודע מהי התוכנית הכלכלית הכוללת של מפלגת העבודה? האם מישהו יודע למה התכוון נתניהו, תלמידו של מילטון פרידמן, כאשר קרא לשריו "להיות כחלונים"? האם מישהו מאמין שהורדת מחירי הקווים הסלולריים עושה פוליטיקאי ל"חברתי"? האם מישהו מאמין שה"סוציאל-דמוקרטיה" של שלי יחימוביץ' שונה הרבה מ"איפה הכסף" של יאיר לפיד? האם "סוציאל-דמוקרטיה" כוללת דאגה לנפגעים הקשים ביותר של השיטה הכלכלית – אזרחים ערבים בישראל שמופלים שיטתית בתקציבים, עובדים זרים, פליטים שנמנעת מהם הזכות לעבוד? האם "מזרחי" זה "חברתי"? האם "מעמד בינוני" זה "חברתי"? האם "מעיין החינוך התורני" של ש"ס מקטין עוני או מייצר עוני? האם מאות אלפי הקבצנים שהמדינה משלמת להם שכר רעב כדי ש"תורתם" תהיה "אומנותם" הם בוני חברת הלומדים או מנווניה? האם "מדינת רווחה" לכל הישראלים יכולה לחיות בשלום עם מדינת רווחה למתנחלים בלבד ולחרדים שנותנים לה את קולותיהם? הרבה מלים מופיעות במערכת הבחירות והרבה מכבסות מלים.

העובדה שכמעט כל מעלימי הכיבוש הם גם דוהרי-קואליציה, מתחנני-קואליציה, מעידה כאלף עדים שאין רצינות בעמדותיהם. אין בהם נכונות להציב בפני הציבור אלטרנטיבות

האם זה מקרה ששום מפלגה מבין המתעלמות מן הכיבוש אינה אומרת לבוחריה מה יהיו התנאים החברתיים-כלכליים שתציב כדי להיכנס לקואליציה? העובדה שכמעט כל מעלימי הכיבוש הם גם דוהרי-קואליציה, מתחנני-קואליציה, מעידה כאלף עדים שאין רצינות בעמדותיהם. אין בהם נכונות להציב בפני הציבור אלטרנטיבות. שר האוצר האמיתי בישראל הוא ראש הממשלה. נתניהו מקפיד למנות שרי אוצר חלשים שסרים למשמעתו. מי שמודיע מראש כי יישב בקואליציה בראשות נתניהו, מודיע מראש שיהיה פושט יד לפירורים מעוגה תקציבית-כלכלית שתיקבע קודם כל על ידי תחזוקת הכיבוש, ותחזוקת מצב המלחמה הכולל שהכיבוש במרכזו.

מתנגדי הכיבוש טעו טעויות כבדות. אבל הם לא טעו כאשר אמרו שהכיבוש משחית. ולא רק בכך שהפך חיילים למשפילים ומענים. גם בכך שהוא מנוון את הפוליטיקה של החברה הכובשת. למרות התמורה הגדולה בחברה הישראלית, לא נוצר כאן ימין חברתי ולא נוצר כאן שמאל חברתי. נוצר פופוליזם חנפני ויח"צני, שרוקן את כל המפלגות מתכניהן החברתיים. מי שחולמים להיות אדוני הארץ הם למעשה עבדי האגרסיביות שלהם, הם חיסלו את הכלים הפוליטיים של עצמם כדי לעצב את חייהם החברתיים.

אלה ימים רעים. הכיבוש היה ונשאר האיוּם הכבד ביותר על החברה הישראלית. שאלות של דם קודמות לשאלות של כסף, גם אחרי עשרה נסיונות כושלים להפסיק את שפך הדם. מדכא לראות אנשים צעירים, שהפגינו אידיאליזם בקיץ שעבר, מפגינים בסתיו הזה עליבות מוסרית כשהם רואים תועבה גדולה ומפנים את המבט הצידה. הישראלים אינם העם הראשון שהאמין באשליה של כיבוש לנצח. הם גם לא יהיו הראשונים לחסל את הגידול הממאיר של הכיבוש רק אחרי הרבה שנים ורק אחרי הרבה כשלונות.

אלה ימים רעים, אבל לא רעים יותר מן הימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. גם אז מיאנו רוב הישראלים להציב את הכיבוש בראש סדר היום שלהם. גם אז היתה מפלגת העבודה מפלגת כיבוש והתנחלות. הימים הרעים ההם נגמרו בימים רעים עוד יותר. וייתכן מאוד שגם הימים הרעים האלה יובילו אל ימים רעים עוד יותר. מי שלא מחפש פיתרון לכיבוש מכין את המלחמה הבאה, ובה בעת  מכין את העברת השלטון לפוליטיקאים של המלחמה הבאה. בוני ההתנחלויות אלון ופרס הכינו אז את השלטון לבוני התנחלויות עקביים מהם, בגין ושרון. מחבקי ההתנחלויות יחימוביץ' ולפיד מכינים כעת את השלטון לבוני התנחלויות ישרים מהם, כמו ליברמן וחוטובלי.

[related-posts title="עוד מאמרי פרשנות - בחירות 2013"]

_____________________________________________________________________________

  • נסים קלדרון הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, מבקר, וחוקר ספרות ותרבות. המאמר מתפרסם באדיבות אתר קומפרס
Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, דמוקרטיה, חברה וסביבה, מאמרי עמדה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.