הלו, זה רדיו?- ואגנר בקול ישראל

מוסיקה של ריכארד ואגנר הושמעה בתכנית שבת עולמית ברשת ב' כ'קדימון' לתכנית מיוחדת במלאת שבעים שנה לועידת ואנזה מאת אורה עריף כץ קטע מתוך אובטורה של המוסיקאי הגרמני האנטישמי ריכארד ואגנר שיצירותיו הוחרמו מאז ליל הבדולח ב- 1938 ולאורך שנים …

Print Friendly

מוסיקה של ריכארד ואגנר הושמעה בתכנית שבת עולמית ברשת ב' כ'קדימון' לתכנית מיוחדת במלאת שבעים שנה לועידת ואנזה

מאת אורה עריף כץ

קטע מתוך אובטורה של המוסיקאי הגרמני האנטישמי ריכארד ואגנר שיצירותיו הוחרמו מאז ליל הבדולח ב- 1938 ולאורך שנים אחר כך, על ידי אמצעי התקשורת והתזמורות בארץ, הושמע על ידי ד"ר יצחק נוי בתכניתו 'שבת עולמית'.

שונא יהודים ריכארד ואגנר

ועידת ואנזה שהתכנסה ב-20 בינואר 1942, ידועה כועידה בה הוחלט על השמדת העם היהודי. נוי הזכיר בתכניתו כי למעשה החלה ההשמדה עוד ב-22 ביוני 1941, כשכוחות גרמניה הנאצית פלשו לברית המועצות, אך בכל זאת בחר לתכנית שתיוחד לנושא ותשודר ב-22 בחודש את השם 'ועידת השטן'. האילוסטרציה המוסיקלית שבחר לנושא הייתה קצת מפתיעה: דווקא מיצירתו של ואגנר שאומצה על ידי הנאצים. "כאלה רוצחים ומצד שני כזאת מוסיקה" העיר נוי.

רק לפני חצי שנה נמתחה ביקורת קשה נגד התזמורת הקאמרית הישראלית שניגנה יצירה של ואגנר בפסטיבל בירוית שבגרמניה במסגרת פסטיבל האופרות של ואגנר.
זכורה היטב הפרובוקציה של המנצח דניאל בארנבוים שהחליט, על דעת עצמו, להעלות קטע מיצירה של ואגנר כהדרן בתום מופע של פסטיבל ישראל בניצוחו בשנת 2001. אז, קמו במחאה צופים ועזבו את האולם.
המנצח זובין מהטה ויתר בעבר על ניסיון לנגן את ואגנר עם הפילהרמונית הישראלית ואמר כי לא יעלה את המוסיקה שלו כל זמן שחיים בארץ ניצולי שואה.

סוג של תיקון נמצא גם הוא בסוף שבוע זה, ביומן השבוע של ערוץ 1 שבו הביא אלון שרביט כתבה על הנצחת מוסיקה שנכתבה בידי יוצרים יהודים בויימאר שבגרמניה ונחשפה רק לאחרונה. פסטיבל ויימאר שנחגג במאה התשע עשרה ושרוב רובם של יוצריו היו יהודים, נסגר על ידי הנאצים בשנת 1934, אז היה הפסטיבל האחרון. הפסטיבל חודש לאחר המלחמה ומי שמנהלת אותו היא דווקא נינתו של ואגנר, מיקה ואגנר השותפה ליוזמה החדשה של השמעת מוסיקה שכתבו יהודים לפני השואה ובימי השואה. בתום קונצרט משותף לאקדמיות למוסיקה מירושלים ומויימאר, שנערך בויימאר, גברה עליה ההתרגשות והיא בכתה, יחד עם פרופ' מיכאל וולפה מהאקדמיה בירושלים. אחד הנגנים הצעירים אמר "כשאנחנו מנגנים, אנחנו גוף אחד".

המוסיקה שבה מדובר היא אלפי יצירות של מלחינים יהודים שהשתתפו בפסיטיבל ויימאר. לאחר ביטול הפסטיבל דאגו הנאצים להעביר את כל היהודים למחנה בוכנוואלד הסמוך. משם הועברו רבים מהם למחנות ההשמדה. ששים שנה שכבו יצירותיהם בארכיון מבלי שאיש ייגע בהן מאז נפילת המשטר הנאצי, עד שמנהל האקדמיה למוסיקה בויימאר גילה את האוצר ויצר קשר עם האקדמיה למוסיקה בירושלים.
אזי, החלו הסטודנטים משתי האקדמיות לנגן בצוותא את היצירות של היהודים שנספו בשואה. באחרונה, נערך ביקור וקונצרט גומלין של נגני האקדמיה מויימאר בישראל. ביקורם כלל ביקור ביד ושם, שם השתקף הכאב הרב של הצעירים מגרמניה .

נינתו של ואגנר, מיקה, מכה על חטא וכך גם הנין גוטפריד  ואגנר שכינה את בירוית של אבי סבו "מקדש של האנטישמיות בכל הדורות". נינה נוספת, קתרינה ואגנר, מנהלת את פסטיבל האופרות של בירוית: האופרות של ואגנר.

Print Friendly

על אודות אורה עריף כץ

עיתונאית, ספרנית, מידענית, כותבת, מתמקדת בתקשורת, חקר תרבות ושאר ירקות. לבלוג שלי ב'רשימות' טחנות הרוח: https://ora21.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירופה, בארץ, בעולם, גלובלי, מדיה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הלו, זה רדיו?- ואגנר בקול ישראל

  1. מאת חגי קמרט‏:

    יצירת האמן היא חלק מנשמתו. היא נובעת ממנו ומוציאה אל העולם החיצון משהו מפנימיותו של היוצר. אופי, רגשות דמיון וכד' מוצאים דרכם בדרכים משלהם אל היצירה.
    כאשר היצירה משוחררת לקהל הצרכנים, הרי שכל אינדיבידואל לוקח את היצירה למחזותיו הוא.
    אם זה נכון, הרי שמבחינת הצרכן אלמנטים של אופי רגש דמיון וכל תביעת האצבעות של היוצר, צריך שיהיו שקופים לגביו, היינו כאילו ולא קיימם, שהרי הוא לוקח את היצירה הגולמית כביכול, אל עולמו שלו ובונה לה נדבכי דמיון , רגש משלו ומחזק אותה בצבעים משלו.
    מבחינת האומן היצירה כוללת את ההוויה שלו על כל תכניה וצורותיה.
    האם יש איזו זיקה בין תחושות האומן ליצירה לבין תחושות הצרכן? ואם כן מה עוצמת זיקה זו, ואיך צריך להתייחס אליה.
    לענ"ד יש ויש. אדם שעבר את השואה רגיש לכל פיפס וכל סממנן שעלול להזכיר לו אותה ולהחזיר אותו אפילו בדמיון וברגש אל רגעי האימה. לכן החותמת כבר קבועה על היצירה של ווגנר , למשל, ואי אפשר להתעלם מכך. שתהיה המוסיקה היפה בתבל, היא עדיין מוכתמת בארס האנטישמי שדבק בה. לפחות בעיניי הצרכן, אם לא גם בעיניי היוצר הגאה באנטישמיות שיצאה ממוחו הקודח אל האוכלוסיה.
    אפשר וכתב יצירה לאור ירח רומנטי אגם כסוף ,ואילנות מזמזמי רחשי אהבה לאוהבים. אפשר. אך הוא עדיין ווגנר האנטישמי ! ווגנר,שכתב זאת. ומבחינתנו ידי האמן טמאות מעצם מחשבותיו והתייחסותו אל בני עמנו. לכן בהעמדת שיקולים על כף המאזנים הרגש ינצח את המחשבה, ווגנר צריך להיות מוחרם
    לא רק עד שדור השואה יעבור מהעולם אלא גם לפחות בבני הדור השני שידעו את אשר עבר על הוריהם ויודעים לכבד את זיכרון המתים. לאחר מכן יהיה הדבר אישי לפי רגש וטעם של כל אדם.

  2. מאת ישער‏:

    וואגנר והמוסיקה שלו ,הם סמל שלילי לתקופה כמו סמלים רבים אחרים .
    צלב הקרס מופיע באיורים הודיים לפני אלפי שנים ובכול זאת עבורינו ,
    הוא סמל שלילי בעל משמעות נוראית.
    הטלאי הצהוב , אינו אלא פיסת בד עליו מצוייר מגן דוד על רקע צהוב.
    גם הדגל שלנו הוא פיסת בד עליו מצוייר מגן דוד ,(נכון , בצבעים שונים כחול על רקע לבן).
    ובכול זאת הטלאי הצהוב הוא מושג המסמל תקופה אפילה.
    כך גם המוסיקה של וואגנר האנטישמי שאומצה ע"י הנאצים.

    כול זמן שחיים ניצולי שואה בקירבנו, אין לאף אחד הזכות להשמיעה בפומבי מוסיקה זו ללא
    קשר אם המוסיקה טובה או לא.
    במקרים אלה , אין משמעות לדיון האקדמי "האוביקטיבי" .
    צלב הקרס, "אוביקטיבית "הוא סמל גרפי "יפה" אך מצמרר בהקשר שלו,
    כך גם המוסיקה של וואגנר.