עם רישום הקטנות לגני הילדים בשנת הלימודים שהחלה בחודש אוגוסט נעורה שמחה גדולה בליבי. הרי ברור שכמות החופשות הרשמיות מימי לימודים היא לאין ערוך קטנה משמעותית משנת הלימודים המקבילה בישראל, ולוּ בגלל מיעוט חופשות החג, התענית, התאוששות מהתענית וכדומה, הנפוצות בשפע רב לאורך השנה הישראלית. וכשאני מציין שנעורה שמחה בליבי, אין אני מתכוון חלילה שלא נעים לנו במחיצת הקטנות, אלא שלצורך רצוננו העז לגלם סבלנות ונחישות בכל הכרוך בחינוכן, הננו נדרשים, למרבה הצער, לימי התאוששות ולסדנאות ויפאסנה לעיתים קרובות – וגם זאת רק כדי שהצלחתנו תהיה חלקית בכל הכרוך בסבלנות, ובעיקר בנחישות.

לכן גדולה עד מאוד היתה אכזבתי לקבל בדואר את רשימת החופשות השנתית של שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, ולגלות שבשל ריבוי הקדושים הנוצרים הדורשים ימי חג וחופשה, רשימה זו כמעט ואינה נופלת מאחותה המקובלת בישראל; וזאת עוד בגן ובית ספר בשיטת וולדורף (שטיינר), שאמורה להיות על-דתית בהגדרתה.

בכלל, מופלא ממני כיצד אוספים הסקוטים את כל הקדושים והחגים האלה ומאגדים אותם כמורשת אחת, שהרי כמעט כל אחד מהחגים שייך בהגדרתו לכנסיה אחרת ולא לכנסיה הסקוטית. הכנסיות השונות אינן מיודדות במיוחד אחת עם אחותה, מתחרות באופן קבוע לגבי הבעלות על קדושים אלה או אחרים, וחלקן אף נמצאות בעיצומם של ויכוחים מרים וארוכי שנים בדבר שאלות ברומו של עולם (לדעתן המלומדת). לשלל הקדושים והחגיגות יש להוסיף, כמובן, את ההמצאה הבריטית הייחודית Bank Holiday – יום חופשה המוקדש לבנקים (הידועים זה מכבר כצדיקים גמורים), או לקדוש הממונה על הבנקים, ויש כארבעה ימים כאלה בשנה סטנדרטית. לכן לא יכולתי שלא לתהות לגבי שפע החגים הסקוטיים, ואף נעור בליבי החשד שמא תופעה זו מיוחדת לאברדין בלבד, או אולי מאפיין סקוטי ייחודי, שכן גונבה השמועה לאוזניי שבאנגליה גופא, למעט חופשת חג הבנקים, נחוגים חגים שונים במעט ובמינון נמוך בהרבה. אכן, בני מזל האנגלים האלה.

השנה החלה במתינות עם החגים שהבאנו מהבית, ראש השנה, כיפור, סוכות. מיד בתום ימי החופש שגזרנו על עצמנו נתבשרנו על חגו של  מייקלמאס, שהוא, כך מסתבר, חגו האישי של המלאך מיכאל, המלאך שבין שאר תפקידיו גם מגן על הצנחנים (הצנחנים הנוצרים בלבד,  כמובן).

קתולי שהוא גם אנגלי וגם אפשר לשרוף ולפוצץ אותו

יום אחרי שהשתחררתי מרתמת המצנח ומכנפי המלאך, הוזמנו לחגוג את חגו של גאי פוקס, חג שמתאפיין בקומזיצים מרובי נפצים וזיקוקים. הפעם, לפחות מבחינה אידיאולוגית, שמחתי להצטרף לחגיגות, שתחילה חשבתי שמתקיימות לכבודו של גאי פוקס, אשר ניסה לפוצץ את הפרלמנט הבריטי (סמל הממסד השנוא תמידית) ודמותו האנרכיסטית הפכה לסמלה של  מחתרת האקרים "אנונימוס". מה רבה היתה הפתעתי כאשר גיליתי שלמעשה מדובר בחג של ביטויי שמחה נצחיים על כך שתפסו אותו בזמן, עינו ותלו/שרפו אותו בשמחה מרובה, וזאת בעיקר מכיוון שהיה גם קתולי. מסתבר שעד לפני מספר שנים נהוג היה לשרוף בובה גדולה בדמותו של פוקס במהלך הקומזיץ והחגיגה, דבר  שהזכיר לי  עד מאוד את ל"ג בעומר בילדותי ואת שריפתן על מדורות החג של בובות בדמותם של היטלר, אייכמן, נאצר, ערפאת ושאר צוררים חביבים. אכן, מוחות גדולים חושבים באורח דומה. למעשה, גאי פוקס הוא חג אנגלי, אך הוא אומץ רשמית בסקוטלנד, מאחר שיותר מכל אוהבים הסקוטים לשנוא קתולים ואנגלים. קתולי שהוא גם אנגלי וגם אפשר לשרוף ולפוצץ אותו, כמו גאי פוקס, נדיר למדי, ולכן כדאי לאמץ את יומו כחג, שמא לא יזדמנו עוד ימים שכאלה.

בחלוף שלושה ימי יומיום משכר וטוב שוב נדרשנו לחגוג, והפעם בצעידה כחלק מתהלוכת נרות ושאר מיני מאורות, לכבודו של סנט מרטין הקדוש בן ה-1,700 שנה. חג זה נחוג רק בסקוטלנד ולא באנגליה. ואמנם, הסתבר לי שזהו חג שאפילו הכנסייה הקתולית – שממהרת להקדיש קדושים ולהכריז על ניסים – מתייחסת אליו בחשדנות מסוימת, והוא מכובד בצפון אירופה הקתולית ובעיקר באזור שהיה פעם גאליה. מרטין דנן היה קצין רומאי שנתן כצדקה לאיש עני את מחצית (בלבד) גלימתו; בפעם אחרת נתן לילד עני תפוח שלא היה שלו. אף שניכר שנדיבותו היתה בעיקר בערבון מוגבל, זה הספיק לו לקבל התגלות מישו, להפוך לנוצרי חשוב ואפילו לזכות בהנצחת גלימתו (קפלה, בלטינית). לאור נדיבות ליבו (המעט המוגבלת לדעתי, שכן היה באפשרותו לתת מעט יותר מחצי גלימה משומשת ותפוח שעל פי חוק השתייך לאישה אחת זקנה), ניתן להבין את ההתרגשות הסקוטית לנוכח מעשיו, שלפי אמות המידה הסקוטיות המפורסמות לבעלות על רכוש וכספים, הדגימו נדיבות מופלגת ביותר, ולכן אומץ כקדוש על ידי הסקוטים, למרות שהוא שייך גם לקתולים. זאת, ואולי גם העובדה שדרישותיו צנועות יחסית, והוא מסתפק בכך שיחוגו את חגו במצעד נרות ופנסים לאחר רדת החשכה, בערך ארבע אחה"צ, ויחלקו בנדיבות לב גדולה כיבוד קל עד קל מאוד, מעשה ידי המוזמנים.

יום שישי: וויסקי מתשע בבוקר

עוד לא הספקתי להתאושש מחוויות הצעידה הלילית ומהתקרובת שהוגשה בסיומה, וכבר נתבשרתי באמצעות הרדיו המקומי שהיום הוא חגו של סנט אנדרוז, הקדוש הלאומי הסקוטי. לכבוד האירוע החגיגי שינתה תחנת הרדיו המקומית את לוח השידורים, ואת תוכנית הבוקר הקבועה 'יום שישי: יין מתשע בבוקר' החליף משדר מיוחד של 'יום שישי: וויסקי מתשע בבוקר'. אכן, יום חג חביב עד מאוד שבו נהוג ללגום (ומידי פעם גם לשתות) את מי החיים – וויסקי – וכמובן רק סקוטי. בכל זאת חג לאומי.

בין לבין עוד עברנו את חג ההודיה האמריקני. למראה תרנגולי ההודו השלמים (בערך בגודל של קטנוע בינוני) שהציפו את הסופרמרקטים, נראה שהסקוטים אימצו גם חג זה, שראשיתו בתודתם של המתיישבים האמריקנים הראשונים על יבולי הסתיו, ובמהלכו נהוג להתעלל בתרנגולי הודו ולקרוא לזה בישול. אין לאף אחד מושג כיצד, מדוע וממתי אומץ החג בסקוטלנד, שבכלל לא מגדלת תרנגולי הודו.

סוף סוף הגענו לקצו של חודש נובמבר ויכולתי לנשום לרווחה, שכן ובהתאם לחישוביי כעת צפויים כשלושה שבועות לפחות של שלווה, קרי חיי עבודה וריצה סטנדרטיים, עד בוא חג המולד עם החופשה המתלווה אליו. גם כך חג המולד לא נראה מאיים במיוחד, שכן הדרך המקומית לחגוג את החג היא באופן פרטי, כשכל משפחה ספונה בביתה תחת אשוחהּ, תוך עיסוק מתמיד באכילה וחלוקת מתנות. אלא לצערי כנראה נחלשתי עם השנים בחישובים מתמטיים פשוטים, שכן בתוך כיומיים קיבלנו מספר הזמנות שונות לחגוג את אירועי טרום- כריסטמס השונים, הכוללים טקסי הדלקת נרות ומאורות אישיים בגני הילדים, בעבודה, באוניברסיטה, ברחובות המרכזיים בעיר ובעוד קהילות וכנסיות; אכילת עוגיות שהקטנות סירבו אפילו להריח וערבי מזמורים לכבוד החג. הבנתי יש לפנינו רצף שלם של חגיגות עד החג עצמו, ומתחיל לקנן אצלי חשש די סביר שגם אחרי כריסטמס לא יחסרו לנו קדושים ומועדים לשמחה. אין ספק  שנזדקק להרבה ימי התאוששות וסדנאות ויפאסנה השנה.

הוסיפו גם את חג החנוכה לרשימה

לאור התקפת הקדושים הנוצרים שלתוכה נקלענו, הודיעה לי אשתי היקרה שכמות החגיגות בגן עוברת כל גבול, אין לעבור על כך בשתיקה, ובכוונתה לפנות להנהלת הגן לבירור העניין. ואכן, השפעת התגובה הציונית ההולמת לא איחרה לבוא: במרץ רב נרתמו הגננות בגן ליוזמתה של אשתי היקרה והוסיפו גם את חג החנוכה לרשימה. הנני חייב לציין שדי נעם לאוזניי לשמוע את פעוטות הגנים מתאמנים ושרים שירי חנוכה (שירי חנוכה אמריקנים, בהחלט לא מוכרים, שהורדו מיוטיוב) בעברית במבטא סקוטי. מכיוון שנדרשתי לקחת חלק פעיל כלשהו (בעיקר בגילום הסביבון) בהפעלה של הגן על ילדיו בטקס חנוכה המתהווה, הצלחתי לשכנע את אשתי היקרה (ודי במהרה, יש לציין) שנסתפק בהדלקת חנוכייה, שירת השירים המתאימים, הכנת לביבות, משחק בסביבונים וסיפורי נפלאות וגבורות – ולא נוסיף לעניין גם כמה ימי חופש, דבר שלהערכתי היה מתקבל ברצון רב על ידי הנהלת הגנים וביה"ס.

מכוון שכל הטקסים מלווים שירת מקהלה שמיימית, עד שנראה שכל אוכלוסיית אברדין עסוקה בלשיר זה לזה, מצאתי את עצמי בשלב מסוים מזמזם שירה בלטינית. מאחר שאינני דובר לטינית, הרגשתי די מזועזע והחלטתי שעד כאן!  מיד לקחתי לי פסק זמן (באישור) וישבתי על כוס קפה וסיגריה לעשות מעט סדר בערפל הקדושים שבראשי, להשקיט את אוזניי המצלצלות ממקהלות מלאכים ולארגן את כל החגים והקדושים החדשים שנוספו בשמחה (לפחות של הקטנות)  לחגים ולקדושים הוותיקים שהבאנו מהבית.

אני חייב להודות שרווח לי כשהסתבר שמבחינה אישית הסתדרו יפה הקדושים הוותיקים והחדשים למיניהם והתמזגו יפה אלה עם אלה. בהיותם כולם קדושים חשובים מהשורה הראשונה (לדעתם), מלמלו אחד לשני שיש רק בוס אחד והסתדרו בהשקט ובבטחה בסדר כרונולוגי מתאים. לאחר שנוצר מעט סדר בכאוס השמיימי, נחה דעתי מעט והתפניתי להרהר בכל הקדושים הללו, וכך הגעתי למסקנה, שמבחינתי האישית, הקדוש החביב עלי ביותר הוא בכלל קדוש רוסי, כנראה, העונה לשם סנט איגור; שכן אני מרגיש הזדהות מלאה עם מסריו הנעימים והטעימים, וחש מנוחם להפליא לנוכח התמוססות דרישותיו בפי. ייתכן שהסיבה לכך היא שלמעשה הוא מיוצר בצרפת, שכן סנט אגור היא גבינה צרפתית נפלאה מהסוג הכחול המשובח.

[related-posts title="עוד סיפורי אברדין מאת יוסי הדרומי (אמרלד)"]

• האימייל של יוסי