[rating=4]

הבמה הקטנה של אולם ברטונוב ב"הבימה" צבועה בדם. באמצע ניצבת מחבלת פלסטינית, שהתחזתה לאישה בהיריון – ולכן איש לא חשד בה. זה עתה עשתה פיגוע התאבדות באוטובוס בירושלים. מתוך חגורת הנפץ שעל בטנה נופלים חתיכות שרופות, זכר להרס ולאובדן שגרמה.

כך נפתחת ההצגה "אלוהים מחכה בתחנה" של צעירי "הבימה". אני חושב למה שחקנים צעירים ומוכשרים צריכים להתעסק עם חומרים כאלה. אבל זהו מצבנו לא רק בזמן האחרון, והבימה הוא תיאטרון שאינו חושש לעסוק, לעיתים, גם בנושאים קשים, שלא מתחנפים לקהל ולא מביאים רייטינג, אבל חשובים לעיצוב דמותו של תיאטרון לאומי.

ההצגה עושה פלאש-בק כדי שנבין איזה מטען של ייאוש, כאב שנאה וחוסר אונים הביא את המחבלת לבצע פיגוע התאבדות. אין צורך להבין אותה ולא חייבים להבין, אבל באמצעות המחזה אנחנו מתוודעים לצדדים האנושיים ולמניעים של הגיבורים – פלסטינים, חיילים וקצינים, ואנשי שב"כ.

ההצגה אינה מחדשת דבר מבחינת הטרגדיה של שני העמים. המחזאית מאיה ערד אינה  מביעה עמדה פוליטית ואינה מציעה פתרון לסכסוך, אלא, בעיקר, שואלת שאלות. זה בסדר. אם כי הצגה, כמו כל יצירת אמנות, יכולה להביע עמדה – וזה אינו חייב להפוך אותה לשטחית או לעלון תעמולה. תלוי באלו כלים בימתיים משתמשים. כשיהושע סובול כתב לפני שנים רבות את "סינדרום ירושלים" הוא הביע עמדה נחרצת – וזו היתה הצגה חזקה ומטלטלת, שעוררה סערה וחזתה את הסכנות העתידות לבוא עלינו ואת העתיד שבו אנחנו מדשדשים  עד היום. אבל גם הבחירה של הבמאית ערד לגיטימית.

אז איך מפרקים את הפצצה המתקתקת שביסוד המחזה? איך מעלים על הבמה סיפור מוכר ממהדורות החדשות ומכותרות העיתונים? מה ניתן לחדש, מבחינה תיאטרלית, על הטרור? כאן נכנסים לפעולה הבמאי שי פיטובסקי וחבורת הצעירים של "הבימה", שמצליחים לקחת את הסיפור ולחדור איתו ללב הצופים באמצעות משחק מעניין ותמונות בימתיות מרשימות. קבוצת צעירי הבימה (עודד אהרליך, אושרת אינגדשס, נעמה ארמון, לאה גלפנשטיין, הראל מוראד, אלינור פלקסמן, שחר רז וויובל ש/לומוביץ') היא סוג של מעבדת תיאטרון ולפעמים ההצגות שהיא מעלה, גם אם אינן שלמות או מושלמות, מצליחות להעניק חוויה לצופים יותר מאשר הצגות "עשויות היטב", שמועלות על הבמה הגדולה. 

מי שיבוא ל"אלוהים מחכה בתחנה" כדי לקבל מסר או מימד חדש על הסכסוך, לא יקבל את מבוקשו. אולי זה כשל אמנותי מסוים. מי שבא לתיאטרון כדי לעבור חוויה – אינטלקטואלית, מנטלית או רגשית, יקבל מכה בבטן. לא צריך יותר מזה. המכה היתה יכולה להיות אגרוף אם יוצרי ההצגה היו הולכים רחוק יותר – גם בכתיבה וגם בבימוי. כבר זמן רב לא ראיתי בתיאטרון הישראלי הצגה בועטת, מקוממת ונועזת. "אלוהים מחכה בתחנה" יכלה להיות כזו.

זו אינה הצגה אופטימית. אפשר להבין זאת לפי שמה הטעון, שאינו מבשר טובות. אנחנו חיים כאן ברולטה רוסית. כאשר החיילת הישראלית שניצבת במחסום מגלה חמלה כלפי המחבלת ונותנת לה לעבור, כי היא מאמינה שהיא אישה בהיריון שמתחננת להביא תרופה לאביה החולה, היא עושה את טעות חייה – ועל כך אינה סולחת לעצמה. כולנו קורבנות של המצב. הכיבוש משחית, השליטה על עם אחר – משפילה, אבל שום כיבוש ושום השפלה אינם מצדיקים מעשי טרור רצחני, שבו נפגעים ילדים, הורים ואנשים תמימים. זה מה שאני לקחתי מההצגה. וגם הרבה שאלות ועצב גדול.