בערוב יום ירושלים אני תוהה.
זה קורה כשאני קוראת היום בפייסבוק הערה של מישהי שרוצה למצוא חן בעיני כותבת פעילה ועיתונאית מושחזת ומוערכת בעבר, הערה שאומרת משהו על התחלחלותה מן "הצעדה של הפשיסטים בירושלים הפלשתינאית"

מאת אורה עריף כץ 

סליחה, המשפחה שלי נמצאת בירושלים כבר מאה שנה, אז אולי זה אומר שאני פלשתינאית? אגב, כשמרק טוויין ביקר בארץ הקודש בשנת 1869 הוא גם פגש כאן כמה יהודים, או שמא הוא הגה זאת ממוחו הנוצרי הקודח?

איכשהו, תמיד ניתן לדעת מה תהייה דעתו של כותב זה או אחר בכל סוגייה, שכן יש שבלונה ואנשים מכניסים את עצמם אליה, מרצון. ממשמעים את עצמם, כמו שהיה אומר מישל פוקו. זה בולט מאוד בתגובות בפייסבוק.

בשבוע שעבר, עמיתה מאותו מגזר רעיוני זרקה הערה כועסת וקיצונית מאוד, על הכותרות התקשורתיות שאיזכרו את העובדה שהחשודים באונס בדרום תל אביב הם מהמסתננים לישראל. היא דיברה בשם הפליטים, אותם השוותה לפליטי השואה היהודים.

פתאום חברו להם יחדיו השיח של השמאל יחד עם הדאגה הכנה לפליטים , שככל שידוע לנו רובם סתם מסתנני עבודה ולא פליטי מלחמה, אבל למה להרוס עם עובדות קטנוניות, כשאנחנו נורא דואגים להם בתנאי שלא יגורו בבניין שלנו ולא ישחו בבריכה שלנו. כל אלה נמהלו והתערבבו בשיח שרואה לנגד עיניו מטרה אחת מאוד ברורה: לחסל את הנרטיב הציוני. להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, פליטיה, מסתנניה. למחות את העלבון הצורב של איחוד ירושלים, להיות כנענים.

אבל, כמו דוברי הכנעניות, לא זו התנ"כית, אלא זו של יונתן רטוש ואהרון אמיר ועמיתיהם שהתנגדו למה שמייצגת היהדות ולימים הציונות, אותה קבוצה מצומצמת של יהודים נבחרים שהתכחשו ליהודי אירופה ונגעלו מפליטי השואה והתייחסו אליהם כאל מצורעים, כך גם הכנענים החדשים מנסים לחלק את העם היהודי ולהעניק,  בנדיבותם,  לדיירי שכונות דרום תל אביב, אילת, ואזורי הפריפריה מתנה משמחת בדמותם של פליטים או יותר נכון מסתננים, שמה לעשות, יש ביניהם אנשים שנאלצים לגנוב כי אין להם אוכל, ולפעמים קורה גם מקרה אונס, או רצח שבוצע על ידיהם, שמצטרף לסטטיסטיקה המזוויעה ממילא ששותפים לה יהודים, ערבים וגם מסתננים.

המסתננים מוסיפים עוד נדבך למדרג הפשיעה, אבל כל זמן שזה רחוק מאיתנו, הבה נהייה הומניסטים ופלורליסטים ונביט מלמעלה על אותם ישראלים שמכתימים את שמנו הטוב, אותם יצורים ברברים שמעזים להעליב את המסתננים שנכנסו לשכונות שלהם ולהפיל עליהם ועל ילדיהם מורא. העיקר שאנחנו נהייה נאורים ונמשיך להשתייך לעולם המערבי.

ובאמת מה שייך יום ירושלים, ומסתננים שאחוז קטן מהם פליטי מלחמה, וכנעניות? השיח.

 השיח שאימצה קבוצה מסוימת מאוד שזוכה לביטוי נרחב בכלי התקשורת. השיח הזה כורך ביחד את כל הסוגיות ומדיר את כל מי שלא חושב בנוסחאות שכורכות כיבוש- סבל פלשתיני- חסימת מעבר למסתננים- ממשלת נתניהו- זה בזה.

 הקבוצה הזו מנסה גם לנכס לעצמה את הסוציאליזם ואת המחאה החברתית. כאילו לא תיתכן מחאה של אנטי קפיטליזם חזירי שלא יוצאת מבית היוצר שלהם. ואולי זה מסביר גם למה לא כו-לם, ובכללם כל מי שחושש מפני הממשלה הרחבה להחריד שקמה לנו, משום שהיא עלולה לסבול ממחלות של שכרון כוח ולנצלו לרעה כדי להנפיק עוד חוקי הסדרים דרקוניים שיפגעו בחלשים ויחזקו את הטייקונים- למה לא כולם מצטרפים למחאה שמייצגות דפני ליף וסתיו שפיר. אולי, אולי, הם מרגישים שהנערות הללו לא ממש מייצגות אותם?