יש לי עניין עם סנדלים, הם מסמלים בעיניי איזה תום או פשטות. בקיץ אני נועל סנדלי שורש, שמיוצרים בארץ, באיזור טירת הכרמל. מאז שביקרתי שם והתרשמתי מהמקום, אני שמח להקפיד לרכוש את הדגמים שלהם שמיוצרים כאן. כשהתחתנתי חיפשתי (ומצאתי) סנדלים תנ"כיים כמו של פעם – פשוטים.

בשבוע שעבר ביקרתי עם בנותיי ועם רומן בסנדלריה של מוש הראל מאיילת השחר והכרנו עולם חדש ומופלא. או בעצם – ישן.

אביו החורג של מוש היה הסנדלר האחרון של איילת השחר. בילדותו מוש היה עובד בסנדלריה ומסייע בכל מיני דרכים. גם אחרי שהסנדלריה בקיבוץ הפסיקה לתפקד והתחילה לצבור אבק, היא הושארה ממש ממש כמו שהייתה לפני 50 ו-60 שנה. כך כשמוש חזר למקום אפשר היה לפתוח את הסנדלריה ממש בניחוח של פעם. ייצור עצמי מקומי אמיתי. בשיתוף הקיבוץ והמועצה לשימור אתרים הוא שיפץ את המקום, שיחזר, חקר ופתח שם לא מזמן את הסנדלריה, שפועלת ממש ממש כמו שפעלה לפני שנים – אותן מכונות, אותם חומרים ואותה אהבה לעבודה וליצירה. אהבה שמוש מכניס למבנה הזה.

כשביקרנו שם מוש הראה לי קופסה של תה ויסוצקי שנראה שעברו עליה שנים רבות. היא עדיין עם התיונים בתוכה.

הוא פתח מגירה ומצא את רשימת העולים לכיתה א' בקיבוץ בשנת 1954 ואת מידות הרגל שלהם, כדי שיוכלו להכין להם סנדלים או נעליים.

ממש כמו להסתובב באתר ארכיאולוגי, אבל כזה שעדיין פועל

היה לנו שם יום מופלא. הבנות (וגם המבוגרים) הסתקרנו מהמכונות, מהשיטות ומהכלים. בנינו יחד סנדלים מיניאטוריים מעור עם פטישי עץ, מספריים ענקיות ומחורר. הבנות יצרו לעצמן גם צמידים מעור. אנחנו המבוגרים הסתקרנו מהמכונות, מהעורות. בשביל היסטוריון כמוני זה היה ממש כמו להסתובב באתר ארכיאולוגי, אבל כזה שעדיין פועל. 

למדנו שוב כמה חשובה העשייה והכלכלה המקומית. למדנו על בעל מקצוע, שייצר ומייצר בקהילה שלו, לאנשי הקהילה ומתפרנס ממלאכתו. שמענו את סיפורי העבר של המקום ואת הסיפור של מוש, שהחזיר לחיים מלאכה שהולכת ונעלמת.

הסנדלריה באיילת השחר מציעה סדנאות, סיורים, הסברים וכמובן – סנדלים. תנ"כיים. בטעם של פעם, פשטות ובעבודת יד.

לי זה מיד מעלה את הצורך לחדש את המערך שלנו לעידוד כלכלה מקומית ובעלי מלאכה מקומיים לא רק באוכל – בכל מה שאפשר, נעליים, ארונות, בגדים… אין לזה סוף, וטוב שכך.

הבנות ואני הזמנו סנדלים בעבודת-יד לפי מידה. מדדו לנו את הרגל ונתנו לנו לבחור את צבע הסנדלים ואפילו צבע החוט שבו ייתפרו. מאז הביקור מסתובבת בתנו הצעירה, נגה, חוזרת ומצהירה בכל הזדמנות שהיא רוצה להיות סנדלרית ודורשת שנשיג כלי עבודה כי היא צריכה להתאמן.

אם ילדינו יחוו ויראו שיש בעלי מקצוע אמתיים בקהילה סביבם – הם יוכלו לפתח מגוון גדול של כישורים, להכיר את המקום ממנו מגיעים הדברים בהם הם משתמשים, יוכלו ללמוד כיצד להכין חפצים יומיומיים, ובעיקר – הם יגדלו לתוך מציאות שבה בעלי מלאכה הם חלק מובן-מאליו ומהותי בקהילה ובכלכלתה.

כתבות נוספות של אורי מאיר-צ'יזיק

• אורי מאיר-צ'יזיק הוא ד"ר להיסטוריה של הרפואה והתזונה. אורי מדריך סיורים לליקוט צמחי בר למאכל, מנחה סדנאות לבישול בריא ותזונה עתיקה, מכין ארוחות בשיחזור של מתכונים מקומיים עתיקים ונהנה מהחיים בכפר.  הוא מחבר הספר החדש "דברים שאוכלים מכאן, על סיפורו של המזון המקומי" (הוצאת מפה). המאמר מובא באדיבות אתר מזון-איזון