שני קולות היו ועודם במחאה החברתית ובשיח הפוליטי: קול המוחלשים וקול הבורגנים. הבורגנים רצו לדבר על עולם חדש במעגלים עם כללי שיח שהביאו מארץ אחרת, מתרבות אחרת, ממצוקה אנושית אחרת – מספרד. המוחלשים רצו שנצעק את מצוקתם. הם דרשו פעולה ברורה, פוליטית, בועטת. כשהם אמרו שהמדיניות גומרת אותם ושאין זמן, הבורגנים לא הבינו. כשהם התפרצו שנמאס להם מהדיבורים, הסבו המנחים את תשומת ליבם לכללי הדיון וביקשו אותם לכבד את כללי השיח.

גם אני הנחיתי לא מעט מעגלים כאלה. הם היו קסומים בעיניי, אבל הם היו לא יותר מאשליה של פעולה פוליטית, מסם משכר, מתחליף לסלון הבורגני הנוח של שישי בערב, עם התה והעוגה המצוינת והמוזיקה המרגיעה ברקע.

הבניית השיח של מחאת קיץ 2011 תיעלה אנרגיה פוליטית אנושית אדירה לתוך מעגלי אוננות לא אפקטיביים, ומלל על גבי מלל שלא הביאו לשום שינוי משמעותי. במקום להתפרץ, הפכה המתודה הלא אלימה לרסן על פיהם של סוסי המהפכה. במקום להיתעל אל תוך כוח פוליטי חדש שיחריב מבנים ישנים רקובים, טופחה תוכנית הריאליטי הלאומית עם גיבורים אשכנזים בורגנים עתירי פריבילגיות.

חצי מיליון איש לא יצאו לרחובות בשביל פאקינג שלי יחימוביץ', גם לא בשביל איציק שמולי, דפני ליף או אחרים. אם כבר, הם יצאו לרחובות למרות החבורה העליזה הזאת, הם יצאו בגלל התסכול שלהם עצמם, ובגלל אלפי ישראלים שעבדו במחאה ההיא, חינם אין כסף, לשם שמיים, רובם בסתר.

קולם של המוחלשים הושתק, פרט להבלחות קצרצרות. כמה ישראלים מכירים את פורום גוש הפריפריות? כמה את פורום הדיור הציבורי? כמה את הקואליציה הארצית להעסקה ישירה? כמה חשיפה קיבלו לעומתם בורגני-העל הלבנים?

 יצירת זיהוי כאילו "העבודה=המחאה"

האנרגיה הפוליטית עדיין שם. שלי יחימוביץ' ומוטי מורל משלים את עצמם שיצליחו לרתום אותה לכוח פוליטי, לתרגם אותה למנדטים, על ידי יצירת זיהוי כאילו "העבודה=המחאה". בגלל זה הם גייסו את האייקונים שפיר, שמולי ויוסי יונה.

אבל מפלגת העבודה לא היתה ולא תהיה המחאה החברתית, כי המצביעים אינם טפשים. הם יודעים בדיוק לתאר את הפער שבין הדימוי הטלוויזיוני של המחאה למחאה שהיתה ברחוב. חצי מיליון היו שם ברחובות, ורבים ייחלו לאותו שינוי במצוקה שהם חשים יום יום על בשרם.

ההתפרצות הבאה בדרך. היא תהיה אלימה וכוחנית, ואולי טוב שכך. היא תתבע מנהיגות לאומית ומקומית ברורה, וטוב שכך – שירת ה"קומבאיה" והבולשיט של "מנהיגות שטוחה" הן קלישאות של עידן חדש ועולם חדש שמתאימות למעגלי אוננות רוחניקים, שבהם בורגנים עם פריביליגיות מספרים לעצמם שהם יוצרים שינוי בעולם.

מהפכה אמיתית דורשת גייסות ומנהיגות. לקומוניסטית היו מנהיגים, רעיוניים וצבאיים, לצרפתית היו מנהיגים, אפילו למהפכה של ההודים היה מנהיג מובהק.

ישראל היא מדינה כוחנית בכל אופני ההתנהלות שלה. היא כוחנית כלפי הפלסטינים, היא כוחנית כלפי עובדי הקבלן, היא כוחנית כלפי נשים ומיעוטים, והיא כוחנית ואכזרית כלכלית.

ואנשי כוח, הם טיפוסים כאלה, הם מבינים רק כוח. הם מבינים רק גבולות ברורים, פיזיים, בריקדות שאומרות להם – פה לא תעברו, את זה לא תפריטו, את ההוא לא תפטרו, אחרת אנחנו נשרוף את המועדון. אם במשבר של עובדי הרכבת היו שורפים איזה סניף של ההסתדרות הכללית, אולי לא היו מפריטים את הרכבת. אם אחרי שמפלגת העבודה נכנסה בפעם האחרונה לממשלה היו שורפים את כל סניפיה בפריפריה ובעיירות הפיתוח, אולי היה יורד איזה אסימון אצל ההנהגה הנוכחית, והיא לא היתה מכינה את הדרך לממשלה הבאה.

אי אפשר לתעל אנרגיה חדשה לתוך מסגרת קיימת

אין תקנה למסגרות הקיימות, הן חלק מהסדר הקיים. והסדר הזה הוא כוחני, אפשר לשנות אותו רק על ידי בניית כוח חדש, פוליטי, בועט, שמדבר בחוכמה אבל מהבטן, מחיבור אמיתי למצוקה, מאכפתיות שלא מנסה להיות נחמדה לאף אחד.

אי אפשר לתעל אנרגיה חדשה לתוך מסגרת קיימת. זו פשוט סתירה פנימית. לא משנה כמה סלבריטאי מחאה יחימוביץ' תקדם – זה לא זה, הציבור יודע את זה, ועוד חודשיים כולנו ניווכח בכך. בשכונות יודעים שבני האדם אינם שווים, ולא יודעים מה זה OECD. ולא צריך ללמד אותם, כי OECD זה מושג של אירופאים אשכנזים. צדק חברתי זה מושג של יהודים ספרדים.

[related-posts]