אחד הדברים שאין מרבים לדבר בו בהקשר של פתרון הבעיה הפלסטינית הוא הקשר שלה לירדן ולמצרים. מן המפורסמות היא שהערבים השתמשו בבעיה הפלסטינית כמקור דלק אין סופי למדורת מלחמתם בישראל, במגמה להחלישה ובסופו של דבר למוטטה. הם החזיקו את הפליטים הפלסטינים בארצותיהם במחנות פליטים חסרי אזרחות ובמעמד נחות ודאגו כל העת שעניינם לא יירד מן הפרק בתוכם וגם בקרב אומות העולם.

נזכור שעד מלחמת ששת הימים ב-1967 – שנכפתה עלינו לנוכח היוזמה המלחמתית המשולשת מולנו מצד מצרים, סוריה וירדן – ישראל שכנה בתוך גבולות הקו הירוק כפי שעוצבו עם סיום מלחמת העצמאות. עד מלחמת ששת הימים, אף שהיו בתוכנו, בעיקר בקרב הימין, מגמות לאומיות-יהודיות גאוליות באשר למימוש זכותנו על כל שטחה של ארץ ישראל, וזה כולל גם מרחבים שמעבר לירדן – איש לא האמין עוד שהדבר ניתן להשגה ולמימוש. עם השנים זה קיבל ביטוי בהשלמה עם המציאות.

הניצחון הגדול במלחמה ההיא, בה השתלטה ישראל על כל סיני, על שטחי הגדה ועל רמת הגולן, הציף מחדש את המגמות הגאוליות בקרבנו, וכך למעשה החל מפעל ההתנחלויות הגדול ביהודה ושומרון. מפעל שלמרות היותו שנוי במחלוקת בחברה הישראלית – איש איננו סבור שניתן היום להחזיר את המצב לקדמותו.

בשנת 2000, במסגרת ועידה שהתקיימה בקמפ דייויד בהשתתפות נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ראש הממשלה דאז אהוד ברק ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, הניחו קלינטון וברק על השולחן הבינלאומי מתווה מרחיק לכת לפתרון הבעיה הפלסטינית. לפי מתווה זה הציעה ישראל בראשונה לערפאת את עקרון החזרה לגבולות 67', וזאת תוך ויתור מצד הפלסטינים על גושי ההתיישבות הגדולים, שהשתרעו על פני כחמישה-שמונה אחוזים  משטחי הגדה. הצעה זו כללה בתוכה גם הסדר מרחיק לכת בירושלים.

ערפאת דחה את ההצעה והמשיך לדבוק בחלום הפלסטיני של שיבת הפליטים לבתיהם והתנגדות לכל פתרון בר קיימא עם ישראל.

הסכם אוסלו קרס, ושני הצדדים אחראים לכך

עוד קודם לכן, ב-1993, במסגרת הסכמי אוסלו, נחתמו סדרה של הסכמים בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום. בהחלט ניתן היום לומר כי הסכם אוסלו קרס, ושני הצדדים אחראים לכך.

בנקודה זו חשוב להבהיר כי מדינת ישראל היא אמנם שחקן אזורי חשוב ומשמעותי, אך בשום פנים ואופן היא איננה כל-יכולה. דבר זה נכון גם לגבי הימין, הסבור שביכולתנו לכפות על שכנינו מגמות גאוליות-יהודיות-לאומיות-קיצוניות, וגם לגבי השמאל, שמתנהל כאילו הכל תלוי אך ורק בנו ואם רק נרצה ייכון עלינו השלום הנצחי.

מתוך רצוננו לשמור על ההסכמי השלום שנחתמו בינינו לבין ירדן ומצרים, ולשמור על היציבות האזורית היחסית שנוצרה, נושא אחריותם של המצרים והירדנים לפתרון הבעיה הפלסטינית אינו עולה כלל לדיון ציבורי. ישראל הרשמית שותקת בעניין זה. העוסקים בחשיבה אסטרטגית בקרבנו, כמו פרופסור יחזקאל דרור, גיורא איילנד ואחרים, מביעים מידי פעם את דעתם באשר לפתרון הבעיה הפלסטינית במסגרת רחבה יותר של הסדרים אזוריים,  וזה כולל גם התייחסות לתפקידם המיוחד של הירדנים והמצרים בנדון.

מתווה קלינטון-ברק מסתמן כפתרון הריאלי היחידי

באופן כללי ומקוצר יש להדגיש כי פתרון בר היתכנות ובר קיימא עם הפלסטינים חייב להתממש בסופו של תהליך בשילוב עם ממלכת ירדן במזרח ובתרומה מצרית להרחבת שטחי הרצועה עד אל-עריש. אשר לחלקה של ישראל, מתווה קלינטון-ברק, שיש כיום הסכמה לאומית רחבה עליו, מסתמן כפתרון הריאלי היחידי. אי היציבות המאפיינת היום את האזור במסגרת "האביב הערבי" נותנת סיכוי רב יותר להתממשותם של תהליכים אלו.

הכרת האו"ם במדינה פלסטינית שאינה חברה הוא אתגר ירדני-מצרי לא פחות מאשר ישראלי. הצגה כזו של הדברים, אילו רק נעשתה על ידינו, הייתה קרוב לוודאי נותנת תמונה מאוזנת יותר בקרב ארצות העולם ומייצרת הכרה שיש לבוא בדרישות גם לשכננו הערבים. גם להם אחריות לנעשה באזור ובעולם כולו. איש איננו מפריע לערבים לשגשג ולפרוח בארצותיהם הגדולות והעשירות בנפט, מלבד הם עצמם והאסלם הקיצוני.

על מדינות המערב ובראשן ארצות הברית להעמיד עניין זה בראש סדר היום העולמי. כריעת הברך המפורסמת של הנשיא אובמה בתחילת הקדנציה שלו כלפי הערבים והאסלם גבלה בחוסר הבנה יסודית של הדברים, ובטעות יסודה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת נמרוד נוי"]

_____________________________________________________________________________

נמרוד נוי עוסק בפיתוח עסקי ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי, הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב. נמרוד עבד בתעשייה המתקדמת בארץ, היה פעיל במועצה הציונית בישראל והשתתף במשך מספר שנים בפורום האסטרטגי שלה בראשותו של פרופסור יחזקאל דרור. הספר שכתב, "לקראת פרדיגמה חדשה", (הקליקו לקריאת הספר בפורמט דיגיטלי) מציג תפיסה חדשה לחיים פוליטיים במדינה. הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, הוא מניח תשתית למחשבה סדורה ומושכלת באשר לחיינו הפוליטיים, והוא מתווה עקרונות, עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפרדיגמה חדשה של חיים פוליטיים במדינת ישראל.