בראשית שנות התשעים, כשהייתי סטודנט ליחסים בינלאומיים, דיברו כולם על מאמר שכתב פרופסור לכלכלה פוליטית בשם "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון". המלומד, פרנסיס פוקויאמה, העלה את האפשרות כי נפילת הגוש הקומוניסטי לא הייתה עוד מהלך בהיסטוריה האנושית הארוכה של סכסוכים בין השקפות, אידאולוגיות וצורות משטר, אלא סימנה את קצה של היסטוריה זו, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם, מבלי שאידאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר, וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים.

עשרים שנה אחרי, די ברור שתחזיתו של פוקויאמה הפכה לעפר ואפר. העולם כיום שרוי בקיטוב שאינו פחות מזה ששרר בתקופת המלחמה הקרה. למעשה, מאבקים בין דתות ובין תרבויות הם עזים לא פחות ובעלי פוטנציאל נפץ אדיר. דמוקרטיות ליברליות יש בעולם המערבי-נוצרי, אבל בעולם השלישי הדיקטטורות כמנהגן נוהגות. הן לא שמעו על כך שעליהן להסתלק וממשיכות לדכא את נתניהן ולחסלם מדי יום ביומו.

אם היה פוקויאמה מגיע לישראל היום, יתכן שהיה כותב על קץ האידיאולוגיה במקום על קץ ההיסטוריה. האידיאולוגיה במדינת ישראל מצויה בפשיטת רגל טוטאלית. היא משמשת ככלי לזיהוי אישי עבור אישים פוליטיים בדרכם לעמדות מפתח בכנסת או בממשלה, אבל מרגע שהגיעו לשם, למרביתם אין עוד עניין באידיאות הללו (אלא אם כן הם שלוחים של ציבור מסוים מאוד, הומוגני בדרך כלל, ופועלים תחת הוראות מגבוה, כמו המפלגות החרדיות). ההתמקדות היא בשיפור עמדות. הפופולאריים שבהם מבקשים לקדם את עצמם; החלשים יותר מבקשים לשרוד. האינסטינקטים הללו הם המכתיבים מעתה והלאה את פעילותם הפוליטית.

סוציאליסט הנשען על תמיכת ועדי עובדים פורש ממפלגה שמגדירה עצמה כסוציאל-דמוקטית ומצטרף למפלגה בראשות חסידת השוק החופשי. חסיד הפרדה בין דת ומדינה מצרף אל שורותיו רב שסבור כי ההלכה היא החוקה הטובה ביותר למדינה. נץ מדיני התומך בהתנחלויות מצטרף למפלגה שצמרתה מנומרת ביונים ובפשרנים טריטוריאליים. תומכת של כינון מדינה פלסטינית בהסדר פשרה מרחיק לכת הופכת לשרה מטעם מפלגה שבראשה אדם המבקש להפיל את הרשות הפלסטינית. משיחיסט המבקש לכונן מחדש את מלכות ישראל והסנהדרין קובע את סדר היום במפלגת שלטון המגדירה עצמה כליברלית. מפלגה המגדירה עצמה כמחויבת לאינטרס המעמדי בלבד מלאה בח"כים העוסקים בפעילות לאומנית צרופה. אפשר להמשיך ולהפליג בדוגמאות המראות על הפכים פוליטיים המתכנסים תחת קורת גג אחת, אבל המסר ברור.

(המקרים שפירטתי עד עתה כוללים גם פרדוקסים אידיאולוגיים שאינם קשורים לעריקה פוליטית  – למשל, זה של משה פייגלין בליכוד. אבל הואיל ומאמר זה נכתב בעקבות פרישת עמיר פרץ מהעבודה והצטרפותו לתנועת ציפי לבני נתמקד בו בעריקה בלבד).

מדובר, ללא ספק, בתופעה פוליטית פסולה. אם נבחר אדם מטעם רשימה פלונית כמחוקק או כשר, עליו לגלות נאמנות לעמדותיה המוצהרות, עם שולי תימרון מסוימים הקשורים להתדיינות האידיאולוגית בתוך המפלגה עצמה. נטישה של המפלגה במטרה להתחבר למפלגה בעלת עמדות שונות (ושוב – בהנחה שהעמדות המוצהרות של המפלגות שוות את הנייר שעליהן הן כתובות) היא יריקה בפרצופם של אלה שבחרו בו. כן, גם אם זה תואם את השאיפה הפוליטית שלכם. השאלה היא איך מונעים את זה.

התשובה פשוטה ומורכבת משני חלקים. הראשון, התחייבות של חוצה הקווים לחתום פומבית על מצע המפלגה שאליה הוא מצטרף ולהסתייג ממצע מפלגתו שלו. אם זה עניין אידיאולוגי, שיסביר אותו אידיאולוגית. נראה אותו. והשני, העברת חוק הקובע כי אדם הפורש ממפלגה אחת ועובר לאחרת לא יוכל להיבחר לכנסת או לכהן בממשלה אלא לאחר תקופת צינון של קדנציה אחת. הוא לא יוכל לקבל שיריון במקום השני, השלישי או השמיני ויצטרך לעזוב לכמה שנים. כך תיבחן בצורה הטובה ביותר נאמנותו למפלגתו החדשה. הרי כל מי שעובר מפלגה טוען שאינו מחפש ג'וב. מצוין. שיילך לשוק הפרטי, ימצא שם את הג'וב שלו, יתפרנס בכבוד כמה שנים, ידבק בנאמנותו לביתו החדש ורק אחר כך ישוב לייצג אותה בכנסת או בממשלה.

אינני תמים עד כדי כך שאאמין שחברי כנסת יצביעו נגד האינטרס ההישרדותי שלהם עצמם ויממשו את ההצעות מרחיקות הלכת הללו. אבל נסו נא לחשוב בכיוון שונה: לו היו רוב חברי הכנסת מרגישים עצמם מחויבים למצע האידיאולוגי שעל גבו נבחרו לתפקידם, לא הייתה להם בעיה להעביר חקיקה המקשה על עזיבת מפלגה והתחברות עם המפלגה האחרת. אלא שהם נמנעים מכך מאותה סיבה שרבים מהישראלים מבקשים להשיג לעצמם דרכון נוסף: תעודת ביטוח למקרה שספינתם הפוליטית תטבע. וכשספינה טובעת, את זה אנחנו כבר יודעים, הנוסעים נאחזים בכל שריד צף על מנת להינצל מאבדון.