זה דור שמצטיין בעשיית עוד מאותו הדבר ותו לא. דור שתעוזת הרוח והגדולה ממנו והלאה. דור טכני ופרקטי עד מאוד, המסתפק בראייה מקומית ואד-הוקית בפתרון בעיות. צעד הריקוד האחרון של עמיר פרץ והפיאסקו הכללי במערכת הפוליטית בימים אלה הם שירת הברבור של הפוליטיקה הישנה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
סיפור קריסתה של מפלגת קדימה הוא סיפור קריסתה של הפוליטיקה הישראלית כולה, והוא גם סיפור קריסת האתוס הדורי על "בחורינו הטובים" ו"מלח הארץ", דור שתרם רבות לקידומה של מדינת ישראל, אך כשל בניהול אורחות חייה הציבוריים. זה סיפור אדיר שהגיע העת לספרו.
כמי שהיה שם בלב הדברים, ובעת ובעונה אחת גם התבונן עליהם מן הצד בעין מקצועית יותר ובקורטוב של תעוזת הרוח, לא הייתי ממהר לרקוד על הדם של קדימה ולעלוז ולשמוח לאידה.
קדימה היא תמונת מראה של כולנו, וכולנו אשמים במצב הרע אליו הגענו. איש מאיתנו איננו יוצא נקי בסיפור הזה. ושום בריחה אל ערכים ואידאולוגיות ודיבור בפאתוס לא ישחררו אותנו מן האחריות הגדולה המוטלת עלינו בכל האמור להתנהלותם הכושלת של חיינו הציבוריים במדינה, ובראשם – המערכת הפוליטית והשלטונית.
התמונה הנשקפת לנגד עינינו על המתרחש בימי טרום-בחירות אלה בישראל היא עדות חותכת למציאות ההזויה בה אנחנו נמצאים באשר לפוליטיקה שלנו. ככל שנדחה את ההתמודדות עם שאלות היסוד והאמת של חיינו הציבוריים במדינה, כך תגבה עוד יותר ערמת ההפסדים הנגרמים למדינה ולחברה בה, ויתעצמו עד מאוד הנזקים המאיימים על אושיות חיינו כאן.
הקמתה של קדימה באה לענות על צורך אמיתי לשנות את המערכת הפוליטית ולהתאימה לתנאי המציאות החדשה. זו הייתה שליחותה של המפלגה הזו ויעודה ההיסטורי והדורי, וזו גם הייתה ההצדקה האמיתית לעצם קיומה. לצער כולנו, לא אריאל שרון, מייסדה של קדימה, וגם לא ממשיכיו, ידעו לזהות נכון את הדברים ולהגדיר את יסודותיה על פיהם. היא הייתה מפלגה חדשה, אמנם אך אורחותיה כולן היו ישנות.
הייתה באוויר איזו תובנה ראשונית נכונה שיש צורך לייסד מפלגה חדשה בישראל, שתאפשר למתונים מן הימין לחבור אל השמאל הלא דוגמטי שלא דרך מפלגת העבודה, המזוהה עם מפא"י ההיסטורית שנואת נפשם, עם הציונות הקלאסית, עם האשכנזים ועם הממסד והאליטות. זה היה באוויר, אך לא תורגם לכלל מסכת רעיונות נרחבת יותר, ובסופו של דבר הצטמצם למפלגת מרכז בלבד. מעשה שכשל, ובצדק כשל.
ובצדק, אפשר גם לומר, שדור הפוליטיקאים הנוכחי איננו קורא נכון את מפת המציאות באשר לחיינו הציבוריים, איננו מזהה את עוצמת ההפסדים הגדולים הנגרמים לנו בגין מצבם הרע, ואיננו מתרומם לגודל האחריות והעשייה הנדרשים. זה דור שמצטיין בעשיית עוד מאותו הדבר ותו לא. דור שתעוזת הרוח והגדולה ממנו והלאה. דור טכני ופרקטי עד מאוד, המסתפק בראייה מקומית ואד-הוקית בפתרון בעיות.
הדוגמה של התנועה הקיבוצית
מעניין לראות כיצד התמודדה התנועה הקיבוצית עם המשבר הגדול שפקד אותה בשני העשורים האחרונים וללמוד איך עשתה זאת. בתחילת הדרך היו אלה הצעירים אשר טענו, כי הקיבוצים סטו מן הערכים והדפוסים הקיבוציים הישנים ולא הקפידו לשמרם, ועל כן יש להתעקש עוד יותר על קיומם – זה מה שיוציא אותם מן המשבר. אך את התרומה הגדולה והחשובה לשינוי לטובה בקיבוצים הביאה דווקא קבוצה לא גדולה אך דומיננטית מאוד של חברים בוגרים יותר, שנחשפו לסביבת החיים החיצונית. בעיקר דרך עשייתם הגדולה במפעלים ובארגונים הכלכליים של הקיבוצים.
כך נוצר מודל קיבוצי חדש, המשלב בין התנהלות כלכלית ומשקית ראציונלית ומקצועית יותר, כמקובל בסביבה החיצונית, עם יתר חופש לפרט במשולב עם אחריות ויוזמה אישית מוגברים. השיתוף הכלכלי הצטמצם והתמקד בפעילות כלכלית קיבוצית מצליחה בלבד, ונשארה גם מידה רבה של קהילתיות עם יסוד שלערבות הדדית. וגם המילה הפרטה לא הייתה מילה גסה בעיניהם.
בעוד בקיבוצים היו כאלה שהגיע לכדי פשיטת רגל ולדוחק שאיים על קיומם, במערכת הפוליטית נדמה שאיש לא ישלם על אוזלת היד הדורית שלנו. מקסימום בנינו ונכדינו. וכך, מבחירות לבחירות אנו הולכים ושוקעים, ואין מי שישמיע קריאת כיוון חדשה. רפיון לאומי. חולשה דורית. עיוורון. התבטלות עצמית ואפסיות. שקיעתן של האליטות הקיימות. קבוצה שלטת שעשתה לביתה על חשבון הכלל. חטא הגאווה והיוהרה. כסילות וטיפשות וכל היתר.
צעד הריקוד האחרון של עמיר פרץ והפיאסקו הכללי במערכת הפוליטית בימים אלה הם שירת הברבור של הפוליטיקה הישנה. אין לנו אלא לומר שוב, כי המערכת הפוליטית בישראל היא המקום היחידי בו אנו מרשים לעצמנו לחשוב ולהתנהג למטומטמים.
[related-posts title="מאמרים נוספים מאת נמרוד נוי"]
_____________________________________________________________________________