הלווייתו של אמנון ליפקין שחק, הרמטכ"ל ה-15 ושר בממשלת ישראל לשעבר, נערכה ביום חמישי בצהריים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. שחק נפטר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים ממחלת הסרטן והוא בן 68. הרב הצבאי הראשי, רפי פרץ, קרא פרק בתהילים ושלושה מבניו אמרו קדיש. לאחר מכן ספד לו נשיא המדינה, שמעון פרס.

דבריו של הנשיא, שמעון פרס:

"אמנון יקר, על פי רוב צלצלתי אליך. הפעם צלצלת אלי. ליבי ניבא לי רעות. הרמתי את השפופרת ברעדה. קולך כמעט ולא נשמע.

"כגחלת לוחשת אמרת לי, שהגיע הזמן להיפרד. באתי לבית החולים. בחדר ישבה טלי שקועה ביגון. קשובה לכל מילה. אתה נראית כרגיל – שולט בעצמך. ללא טיפת רחמים עצמיים. דאגתך, גם ברגעים אלה, היו לעם. למדינה. לעתיד. סיפרת לי על החלטתך לא להמשיך. אני נפרד. לא נכנע.  אמרת זאת בשקט אצילי. בדיעה צלולה. שקול בהחלטתך. אמיץ במסקנותיך, כתמיד. לא עמדה דמעה בעיניך. לא נשמעה אנחה בפיך. כן, גם על הקרב הזה פיקדת בעצמך. גם בקרב הזה החלטת על דרך סיומו. עליכם להמשיך, אמרת. עליך להמשיך. עד בוא הנכסף שבחלומותינו. עד בוא השלום. השלום האמיתי עם כל שכנינו. זה אפשרי. זו אחריותינו כלפי בנינו. כלפי בנותינו. כלפי צאצאינו. כן – זה קשה אבל הכרחי. אין אלטרנטיבה.

"אי אפשר היה לחלוק על הטון האצילי שלך. אי אפשר היה למחות על הפרידה שבחרת. נפרדנו איש מרעהו בחיבוק. בפרידה שהיא בלתי אפשרית. זו לא היתה פרידה מהדרך בה הלכנו יחד. בקשתך המפורשת היתה שנוסיף ללכת בה. הלכת ורוחך תוסיף להוליך.  אומרים "אחרי מות קדושים", לא לגביך אמנון. חייך היו קדושים. הם היו קודש לעם. קודש למדינה. קודש למשפחתך, קודש למשפחת הלוחמים. להם הקדשת כל רגע מחייך, כל שעה מגבורתך. כל יום מחוכמתך. לא ידעת פחד. לא בפני אויב ולא בפני מציאות.  לא עשית שקר גם כאשר האמת הייתה אכזרית וגם כאשר התקווה הייתה נשגבת. אתה לוחם גדול של ישראל. מדינה  שכל חייה נאלצה לעמוד במלחמות.

"לחמת, ניצחת, אבל מעולם לא הפסקת לחפש את הניצחון הגדול והמועדף – שלום בינינו לבין שכננו. היית מופת. חייל אמיץ בקרב. מצביא חכם במלחמות.

"הִילכתַ תמים ופעלת בצדק בקרב אומה אפופה באי צדק. עלית לפסגות אבל הצנעת לכת. הכרנו עשרות בשנים. לא היה לי צל  של ספק שאתה איש מופת בכל אתגר. בכל אתר.

"בשחרו של בוקר. בדמדומיו של ערב.  ידעתי תמיד שהיית בחייך כפי שנותרת במותך. איש נדיר. בן יחיד. בן יחיד במינו. בן נפלא לעם שבניו נושאים אותו על שכמיהם. היית נדיר בעוז רוחך. נדיר בחכמתך. נדיר ביושרך. איש נקי דרך, אדם עמוק דעת. כל חייך חיפשת וגם מצאת דרכים לתרום ומעולם לא ציפיתַ תמורה לתרומותיך. ההיסטוריה של עמנו תרמה לנו, מדי פעם בפעם, בנים נדירים. אתה היית מתת נדירה שכזו. האומה נפרדת ממך היום באבל ובגאון. כאחד מאזרחיה אוסיף ואודה לבורא עולם על אשר העניק לנו איש כמוך, כנאמר "בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל עם". (שמואל א') ואַבָכֶּה את הליכתך מאיתנו בדמעות ובגאווה. דמעות על אשר הלכת וגאווה על אשר הורשת.

"טלי, אורי-צבי, מיכל, דפנה, יובל, גיל ורוני. לכאבכם אין שיעור. אבד לכם בעל, אב וחבר נפלא. אני מחבק אתכם בחום. שותף בצערכם וכואב בכאבכם. אמנון, זכרך יכון בדברי הימים של עמנו. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים".

אחרי הנשיא ספד לו ראש הממשלה, בנימין נתניהו: "אמנון היה מטובי בנינו. לוחם נועז בשדה הקרב ומחוצה לו. הוא היה פטריוט ציוני, מנהיג שהולך בראש, אמיץ לב באופן יוצא דופן, בעל תושיה, שקול, נבון, ערכי, אדם שפיו ולבו שווים. כתוב בשמואל א': 'גיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר, ואיש תואר'. אין זה סוד שהיו לנו חילוקי דעות, אבל אני תמיד הערכתי את עומק מסירותו למדינה".

רעייתו, העיתונאית טלי ליפקין שחק, אמרה-ספדה לו: "אהוב שלי, יחיד שלי, נצחי שלי, אמנונוש… אני לא יכולה להעלות בדעתי איזה חיים יהיו לי בלעדיך… מראש הרי זמננו היה קצוב כי התחלנו מאוחר… אני בפרס הגדול כבר זכיתי, הדברים החשובים תמיד היית אתה, מה שצמח ממך, הבנים שלנו, ורוני שגידלנו יחד, הילדים הנהדרים שלך שעטפנו אל חיקנו האוהב, המשפחה. הדברים החשובים באמת היתה האהבה. דבר לא היה חשוב לי מהאהבה הזאת ומהעולם שהיא הקימה לנו, מהיקום שהיא הקימה לנו במשך כמעט שלושה עשורים. למדתי ממך, וגם לימדתי אותך. הייתי שלך. אני נשארת שלך עד לפגישתנו הבאה, ומשם והלאה".

הרמטכ"ל בני גנץ בדברי ההספד בקריית שאול: ”בגבורתך בתבונתך ובהובלתך היית בעבור רבים מושא לחיקוי והערצה. נשאנו אליך עיניים, עקבנו אחר מנהיגותך ובליבנו פנימה ייחלנו להיות כמוך. גם כאשר מילאת את התפקידים הבכירים ביותר, נותרת כאחד האדם, לוחם מן השורה“.

”פסענו בנתיבים שפרצת לנו. לרוח הצנחנים המיוחדת כל כך הזו היה שם נרדף: אמנון ליפקין. בשנים האחרונות היית לי למורה דרך. באתי אליך כתלמיד הבא אל רבו, שיתפתי אותך בלבטים. גם כשקיבלתי ביראת כבוד את תפקיד הרמטכ"ל המשכתי לראות בך מנהיג שלימד אותי מנהיגות מהי. לא פעם נשאתי אלייך עיניים ושאבתי השראה רבה מתבונתך ומראייתך המפוכחת“.

”האנשים שהובלת במשעולי הקרבות היו וישארו לעד עדות למפעל חייך. דמותו של אמנון תמשיך ללוות אותנו ותסייע בבנייתו של צה"ל מול האתגרים העומדים בפנינו“, סיכם הרמטכ“ל.

בטור אישי שפירסם הרמטכ"ל כתב, בין השאר: "טביעת אצבעך נוכחת בכל אבן דרך עליה למדתי או צעדתי בעצמי במשך למעלה משלושים שנות שירות. הערכים שהנחו את הדרך בה הנהגת את צה"ל, ובראשם יושרתך הבסיסית, מאירים עבורי כל פינה חשוכה של התלבטות, של תהייה, מטשטשים, ולו לרגע, את תחושת הבדידות המאפיינת את האחריות המגיעה עם תפקיד הרמטכ"ל. בשנתיים האחרונות היית עבורי משענת ייעוץ איתנה; כותל מולו יכולתי לשטוח את אשר על ליבי בדיסקרטיות מתוך ידיעה כי אתה מבין את דבריי, וחש את תחושותיי. ידעת להציג את תמונת המצב כפי שהיא – מבלי ליפותה, במתן עצה נכונה, מנקודת מבטו של מנהיג המצויד גם בציניות בריאה ובשפיות מפכחת".

[related-posts]