הנה זה מגיע, זה בפתח, "יום הבחירות" מסתער עלינו. שומעים ברדיו, רואים בטלוויזיה את המתמודדים מתעמתים זה עם זה, יורקים רפש בלי רחמים ובעיקר – נובחים. רובם ככולם משקרים לנו בלי למצמץ, מניפולטורים בגרוש, מנסים לגייס קולות לא על סמך פרי עמלם, כי לרובם אין כאלו,  אלא על סמך הפיכת הצד השני לחלש, נבזה ושקרן.

גם בפייסבוק, בטוויטר ובשאר הרשתות החברתיות שאפשר להעלות על הדעת הם נמצאים. פתאום יש להם זמן לרדת אל העם, לכתוב סטטוסים ארוכים, לייצר דעת קהל, לשתות סחלב חם בשווקים ברחבי הארץ, לרקוד ולשתות עם בליינים בדיסקוטק, וכמובן – להצטלם עם סלבס בסחבקיות ללא גבולות.

חברי כנסת ושרים שבקושי שמענו מהם, שמענו רק על תוספות השכר שהם מקבלים, על הנסיעות התכופות שלהם לחו"ל, לכנסים, פעילויות, מציאת תורמים, ומה לא, פתאום הפרצופים שלהם על המרקע שלנו, מגבבים שטויות על גבי שטויות ולא נוגעים בדבר האמיתי, בחיים. בקדושת החיים ובאיכותם.

כשמסדרונות בתי החולים מפוצצים בחולים אומללים שהחורף היכה להם בפנים, שפעות מסוכנות, דלקות ריאות חריפות, מי הרים את הכפפה עד היום כדי להפוך את משרד הבריאות למוסד שאפשר להתגאות בו? לתת לחולים תקווה, לפחות מיטה נוחה בבית החולים ולטיפול הולם וראוי, צוות בתי החולים כורע תחת עומס לא הגיוני של חולים הסובלים בשקט.

העם שלנו מפוצל, משוסע, רווי מלחמות ושכול, נהגים שלוקחים את החוק לידיים, נהגים שיכורים, נוטלים חיים, ילדים דוקרים ילדים, הורים מרביצים למורים, משפחות שלמות רעבות, ילדים שלא יוצאים לטיולים שנתיים כי הארנק ריק, כי מה שעובר על אנשים במדינה שלנו הן מלחמות אגו, "שמאל" "ימין".

רובנו לא משכילים להבין שאנחנו כלי משחק מבחינתם

המנהיגים שלנו יודעים ומנצלים אותנו ואת החולשות שלנו, ובעיקר מסיתים אותנו זה נגד זה. רובנו לא משכילים להבין שאנו כלי משחק מבחינתם.

לפני כל הפילוגים, הפילוג הגדול ביותר הוא בין ה"שמאל" וה"ימין".

אלו שנקראים ימניים הם בעד ארץ ישראל השלמה, לא דוגלים בשום ויתור, בהסכמי קבע, בעד התנחלויות, לא רואים כלל וכלל את קיומם של הפלסטינים. לא כולם קיצונים, זה נכון, אבל התמונה בערך אותה תמונה: הערבים לא יקבלו כלום, יחיו את חייהם כפופים למחסומים, לשליטה, לכיבוש, למה? כי הם לא בני אדם, מה למה? ערבים? מה זה בכלל ערבים? אנו היהודים, אנו שולטים, לנו מגיע הכל, זה למה. מבחינת מצביעים אלו, שירושלים לעולם לא תחולק, והפלסטינים ימשיכו לחיות בתנאים לא-תנאים, שיגידו תודה שהם חיים בכלל, ויש לנו ראש ממשלה חזק, חזק, כמה הוא חזק, כי הוא דוגל בבטחון ליהודים, בארץ ישראל שלמה וחזקה, אז מה חשוב למצביעים האלו, העוני, האפליה, ההשפלה החינוך, הרווחה, כל זה יסתדר מעצמו, כי אנו עם חזק. אז יש עשרות עמותות נפלאות שדואגות להרבה מאוד חלשים ועניים, אנשים המתנדבים לחלק אוכל, ספרי לימוד ישנים, שמיכות ותנורים בחורף. וכל עוד שהעמותות האלו, באהבה גדולה כמובן, ימשיכו לעשות כך – הממשלה מרגישה עצמה פטורה מהנושא. כי מה זה אוכל, לימודים, תרופות, הכל שטויות, העיקר שקמה עוד התנחלות וירושלים בירת ישראל לנצח נצחים, לעולמי עד, ואוטוטו המשיח בדרך, וכולנו נחזור בתשובה.

ויש את השמאל, שנוטה להסדר קבע, ויפה שעה אחת קודם, אין צורך שזה ילווה בסיפור אהבה, עם כינורות ונרות מבושמים. אלה מצביעים שקוראים להפסיק עם הכיבוש, להפסיק להזרים מיליונים לשטחים, כי המיליונים האלו באים על חשבון מיליונים של אנשים שחיים בארץ הזאת באהבה, משלמים חשבונות, הולכים לצבא, לומדים ועובדים, ומשוועים בכל ליבם שיהיה כאן טוב יותר, פחות לחוץ, פחות מפולג.

הבדיחה העצובה היא שרוב השמאל נקרא בארץ "עוכר ישראל". כמה עצוב, שדווקא אנשים המבינים שאין יותר חשוב בחיים מאשר שוויון זכויות בין אדם לרעהו, בלי שום קשר לדת גזע ומין, נקראים בשמות גנאי. אולי כשכן ייווצר המצב הזה פעם בארצנו הקטנטונת, מצב של שוויון זכויות, אפשר יהיה להרים את הראש ולהתחיל לטפל בדבר הכי חשוב שלשמו התכנסו כאן מלכתחילה. החיים.

כל התורה הפשוטה, שמאל, ימין, פילוג, שנאה, ניגוד אינטרסים למען אותו אינטרס, אנשים שנופלים בפח ומנהיגים שצוחקים כל הדרך לבנק, לכסא החם במליאה, לשחיתות, לקומבינות. בעוד הזקן ישן במסדרון במחלקה הפנימית, כי אין אמצעים ואין ואין ואין, והילד שגונב מזון מהסופרמרקט, בשביל לעזור קצת לאמא, הם, המנהיגים, ישנים בשקט וחולמים חלומות פז.

נכון, גם בצד הפלסטיני צריך להיות מנהיג חזק ואמיץ שיגיע לידי החלטות. קיצונים יש בכל מקום. צריך להתגבר על הפחד מפני הקיצונים בשני הצדדים. להגיד "אין פרטנר" זה טמטום שהרבה אנשים בולעים.

יום שלישי הקרוב זה קורה. יום שבתון, אין צורך לקום מוקדם לעבודה, לדחוק בילדים שימהרו לבית הספר. אפשר לראות איזה סרט טוב, לאכול בחוץ, להתפנק באיזו חולצה חדשה בקניון, לקרוא סטטוסים בפייסבוק. כמו כל יום חג. אה, כן, צריך גם להצביע, להצביע על העתיד, על החיים.

ואחרי שניצלנו את היום החופשי, בשעה 22.00 יגיע המדגם הראשוני, כולנו נשב מול הטלוויזיה, והקרקס יתחיל. הקרקס על חשבוננו.

לכו להצביע!

[related-posts title="עוד מאמרים על בחירות 2013"]