"ולא נחם אלוקים אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". ה' לא רוצה שעם ישראל ילך היישר לא"י מפני שיפחדו מהפלשתים ויבקשו לחזור למצרים. אך החלופה איננה מנוחה על זרי דפנה, שהרי ה' מוביל את העם למלכודת שהים מלפניהם ומצרים מאחוריהם – על פניו זו מציאות מפחידה עוד הרבה יותר מאשר הפגישה עם פלשתים וכאן סיכוי יותר גדול שהעם ינחם מהיציאה ממצרים.

אלא שהדגש הוא לא מניעת הפחד אלא מניעת האפשרות לחזור למצרים. הטבע של עם ישראל, שאותו מבקש הקב"ה לחנך, מתבטא בדחף העבדי האינסטינקטיבי לחזור לבית המוכר במצרים. העמידה הבלתי אפשרית בין מצרים לבין הים מכריחה את עם ישראל לשבור את הכלים: 'וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ". בני ישראל מתוסכלים ושבורים מהמצב הקשה אליו נקלעו והם מפנים אצבע מאשימה למשה וצועקים אל ה'. משה בתגובה, מתוך אמונה ברורה בה', אומר לבני ישראל שאל להם להתלונן ולצעוק. "אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום'".

ה' טרם אמר למשה על הנס המתוכנן (רמב"ן) ועל כן גם משה רבנו איננו אומר מה בדיוק עומד להתרחש אלא עלינו פשוט להתבונן ולראות מה יקרה. לנוכח דברי משה, דבריו של ה' מפתיעים: "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". על איזו צעקה מדובר? והרי משה הוא שאמר לבני ישראל לא לצעוק ולצפות לישועת ה'? אכן חז"ל והמפרשים נדרשים לשאלה זו.

על פי רש"י, משה רבנו אכן צעק והתפלל לה', אלא שהפסוקים לא מספרים לנו על כך. אבן-עזרא מפרש שהכוונה היא לצעקתם של בני ישראל "כי משה כנגד כל ישראל". על כך אפשר להוסיף הבנה נוספת. פעמים שהשתיקה רועמת, מרעידה וצעקנית הרבה יותר מן הצעקה. בני ישראל צועקים מתוך יראה גדולה ממצרים ומשה משתיק אותם ואומר להם לחכות ולראות את ישועת ה'. בדברים אלו משה רבנו מגלה שהם, הוא והעם, לא מתכוונים לעשות כלום מצדם והם רק מצפים בכיליון עיניים להתערבותו של ה'. כאשר בני ישראל צועקים אל ה' – הגם שהם פונים אל ה' – הרי סוף סוף הם עושים את הפעולה המינימאלית של הצעקה. משה בהצעתו מבקש לשלול אפילו את הצעקה. משה מבקש נס נקי, סטרילי, אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה) ללא התערבות אנושית כלל וכלל. הציפייה הזו מהקב"ה היא אמנם שקטה שהרי אפילו צעקה אין כאן, אך זוהי הצעקה החזקה ביותר.

כנגד כך אומר הקב"ה למשה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". המוסר הגדול של ה' בדברים אלו הוא שפעמים האמונה הגבוהה איננה הפאסיביות אלא דווקא הפעולה, דווקא האקטיביות כאשר היא באה מצד האמונה ביכולת שלי, האדם, להתחיל וללכת אל תוך הים.

רעיון דומה אנו מוצאים במדרש על עלייתו של משה רבנו למרום להביא את התורה (מסכת שבת דף פח). מלאכי השרת מבקשים להולמו מן השמיים ולמנוע ממנו לקבל את התורה על ידי תלונה להקב"ה על כך שמשה רבנו, עם כל גדולתו, הרי שהוא בסך הכל ילוד אישה בשר ודם. הקב"ה היה יכול לענות למלאכי השרת ואולי היינו מצפים דווקא ממשה העניו לשתוק, אך במקום זאת ה' מצווה את משה לענות לו. לפחדו של משה אשר מלאכי השרת עלולים לשורפו עונה לו הקב"ה לאחוז בכסא הכבוד ולאחר מכן להשיב למלאכים. כמו בני ישראל בשעתו, גם כעת משה רבנו עומד בפני סכנה קיומית של שריפה בהבל פיהם של מלאכי השרת והוא מצדו מצפה שהקב"ה יגן עליו ויענה את תשובתו. וגם כאן ה' מורה למשה לנקוט בפעולה, לא להישאר פאסיבי ולהשיב.

מדוע ה' מתעקש על כך שמשה הוא שיענה להם ומה פשר האחיזה בכסא הכבוד? ה' מתעקש על כך שמשה יענה למלאכים משום שה' מעוניין שמשה רבנו ימצא בתוכו את האמונה. האמונה בכך שיש לו קשר עמוק לכסא הכבוד. עובדת היותו בשר ודם לא סותרת את יכולתו לדבוק באלוקים חיים ולקיים את התורה ומצוותיה. אם משה בעצמו לא היה עונה, עדיין היה מקבל את התורה, אולם היא הייתה מנותקת ממנו באשר היא גבוהה ונעלית מעל מציאותו האנושית, בדיוק כפי שטענו המלאכים.

כך גם אצל בני ישראל בעמידתם נוכח ים סוף. "דבר על בני ישראל ויסעו". אל להם לבני ישראל להשליך הכל עלי, אומר הקב"ה, עליהם להאמין בכוח הטמון בתוכם, ביכולת שלהם להתחיל את הנס, את הישועה. אל להם להישאר פאסיביים, עליהם להתעורר בכוחות עצמם ובכך לעורר את הנס האלוקי.

הקב"ה לא מעוניין לגשת הישר לארץ ישראל משום שאז יש את נתיב המילוט אל הנוח, אל המציאות העבדית שמחזירה את האדם לתודעת קיום נמוכה בה הוא נשלט ע"י האדון. הקב"ה מעוניין להוציא את בני ישראל לחירות, לא זו הפיזית והרוחנית אלא זו האמונית. חירות שנובעת מהאמונה בכך שבתוכך טמונה נשמה אלוקית שיכולה לדבוק באלוקים חיים. חירות של תודעה שאיננה נרתעת מליזום את הנס ולקפוץ אל הים. וזהו "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – האמונה השלימה בה' היא זו שחוזרת ומאמינה באדם, כאשר ה' עצמו מאמין באדם, מדבר איתו וטומן בו כוחות גדולים.